ושוב יאיר לפיד מפציץ בדברי טעם. לכל העיתונאים המתלהמים, הממורמרים והפנאטים - מהימין, ובעיקר מהשמאל - יש הרבה מה ללמוד מהניתוחים הענייניים של יאיר לפיד. כך כתב השבוע לפיד לכבוד ט' באב:

"וביום תשעה באב הזה, מי ייתן וקראו בכל ישראל את נביא החורבן. מי ייתן וקראו בו כל פוסקי ההלכה, כל הדוברים בשם ה', כל המוליכים את צאן מרעיתם בהבטחות שולל, כל המטיפים באוזני תמימים על כך שלא צריך להקשיב לאומות העולם.

מי ייתן והם פתחו את הספר הקדוש וקראו את דברי התבוסתן המסוכן הזה, ירמיהו, שקרא לוותר, לא להיאחז בכוח בחבלי ארץ, לסגת לפעמים כי צריך, לשמור על המדינה היהודית גם במחיר הכואב והנורא של הפשרה.

מי ייתן וכל רבני ישראל השלמה, נביאיה וקוסמיה, הבטוחים כל כך בעצמם, נטולי הספק, נעצרו לרגע בפרק כ"ט, במקום בו נאמר, קדוש על גבי לבן, שאסור - באיסור חמור - להתנהג כאילו רק אתה יודע מה רוצה אלוהי היהודים:

"כי כה אמר ה' צבאות, אלהי ישראל, אל-ישיאו לכם נביאיכם אשר-בקרבכם, וקסמיכם; ואל-תשמעו, אל-חלמתיכם, אשר אתם, מחלמים. כי בשקר, הם נבאים לכם בשמי: לא שלחתים, נאם-ה'"."

הרגע חזרתי מטיול, והנושא החם החדש מתלבש לי עכשיו כמו כפפה ליד, לצערי.

יש אינספור דברים שעשיתי (או לא עשיתי) בחיים שהייתי מת למחוק, לחזור אחורה בזמן ולא לעשות אותם, או לעשות אותם אחרת. באמת אינספור. כזה אני, תמיד יש לי ייסורי מצפון שעשיתי דברים לא כמו שצריך, בד"כ בצדק. מכיוון שזה הנושא החם אספר על מה שקרה היום:

הייתי בטיול בנחל הקיבוצים. 90% מהטיול היה מצוין, כרגיל. תחילתו של הנחל עמוק יחסית, המים מגיעים עד הכתפיים בערך. יש שם חלק שנחצה ע"י צינור אבן עבה במיוחד שעובר כמה סטנטימטרים מעל המים, לרוחבו של הנחל. אפשר בקלות לעבור מתחת לצינור ולהמשיך הלאה, אבל כמובן שזה מפתה לנסות לטפס עליו ולעבור מעליו. אבל זה כמעט בלתי אפשרי. אני ועוד שני חברים - שלושתינו בני 20+ ובכושר טוב - ניסינו כמה עשרות פעמים לטפס עליו, אבל כל פעם החלקנו אחורה. הוא פשוט עבה מדי, גבוה מדי, חלקלק מדי. כשכבר כמעט ויתרנו, פתאם אחד החברים הצליח. הוא בעצמו לא הבין איך. עכשיו זה כבר היה עניין של אגו. הוא הצליח, ואני, מדריך חדר כושר, לא הצלחתי?! דפקתי קפיצה עם כל הכוח ונחתתי עם השן הקדמית העליונה על הצינור. כמעט לא כאב, אבל כבר בחלקיק שנייה הראשון, עוד לפני שהספקתי להתעשת ולבחון את הנזקים, כבר הבנתי שאיבדתי חלק מהשן, ושזה נזק (כנראה) בלתי הפיך. טעות של שנייה אחת שכנראה תלווה אותי עכשיו עד סוף החיים.

בשבוע שעבר הייתי בטיול בנחל עמוד עליון בגליל. היה טיול נהדר, כמו כל טיול בארץ, אבל זה לא הנושא. הנושא הוא בחור חרדי, טיפה יותר מבוגר ממני, חסיד ברסלב עם כיפה לבנה גדולה כזאת, שישב לידי באוטובוס בדרך חזרה. פתאם הוא פנה אליי: "אתה מנגן?" כמובן שבהתחלה הייתי קצת בשוק. לא כל יום פונים אליי זרים, ועוד חרדים, עם השאלה הזאת.

- "כן"

- "על מה?"

- "על גיטרה"

- "איזה יופי!"

- "טוב, האמת שאני כבר לא מנגן. אבל פעם הייתי מנגן. איך ניחשת?"

- "לא יודע, זה משהו שאתה משדר".

אני לא יודע אם הוא ניחש בגלל השיער הארוך או בגלל משהו אחר. אבל וואלה, נחמד.

- "אני גם בא מהתחום של המוזיקה" הוא אמר.

- "אתה??"

- "כן"

- "איזה מוזיקה?" (בטח מוזיקה חסידית, חשבתי לעצמי)

- "מטאל"

WTF??! חרדי שאוהב מטאל?! חשבתי לעצמי. ואז הוא התחיל לספר על עצמו. שפעם הוא היה חילוני. והוא היה מטאליסט כבד. והיה לו אוסף של 700 דיסקים מקוריים בבית (זה בערך הכמות שיש גם לי, אבל זה בהחלט מרשים מאוד). ושהוא היה מגדל שיער. והוא היה מתקלט במסיבות מטאל. ואז הוא עבר את השינוי, הוריד את השיער, התחיל לגדל פיאות, שרף את כל הדיסקים ונהיה מה שהוא היום. דוס. חשבתי לעצמי "אוי, הנה בטח מתחילה עכשיו עוד הטפה של מישהו שפעם היה 'כמוני' ואז גילה את האור".

- "למה שרפת את הדיסקים?" שאלתי אותו. "למה הקיצוניות הזאת?".

התשובה שלו הייתה ארוכה מאוד, אבל דווקא לא צפויה. הוא דווקא בכלל לא התנשא. הוא אפילו חזר והבהיר לי כמה פעמים שהוא לא מנסה להטיף, ושכל מה שהוא אומר זו דעתו האישית בלבד ולא איזו אמת עליונה. כמו שאמרתי, הוא לקח את השיחה לכיוון מאוד לא צפוי. הוא לא הטיף לי על כמה שהתרבות החילונית בכלל ותרבות המטאל בפרט היא תרבות שטחית- להפך! הוא אמר שמטאל זאת מוזיקה מאוד רוחנית! ברגע שהוא אמר את זה הוא קנה אותי. הוא התחיל לספר לי על העוצמה שיש במוזיקה.

- "אנחנו לא מעריכים את חשיבותן של המלים שאנחנו אומרים" הוא אמר

 "כל מלה שאדם מוציא מהפה יכולה להשפיע על אדם אחר, לשנות לגמרי את מצב הרוח שלו, לגרום לו לשמוח. על אחת כמה וכמה מוזיקה!"

 הוא סיפר שהנבואה ניתנה לנביאים בתווים! הוא הזכיר את זה שדוד המלך היה מוזיקאי. הוא אפילו סיפר שיש תו שמיני שעתיד להתגלות באחרית הימים!

- "מטאל זאת מוזיקה עוצמתית, עמוקה, ניכר עליה שהיא נכתבת מתוך התבוננות". 

שמחתי מאוד לשמוע מלים כאלה מפיו של אדם ששייך לקבוצה שמתיימרת להיות יותר רוחנית ממני.

- "אז למה לשרוף דיסקים?!" שאלתי אותו.

 הוא ענה שאדם שכותב מוזיקה - בין אם הוא רוצה ובין אם לא - מעביר דרכה את האישיות שלו, את הפנימיות שלו, והוא לא רוצה להיות מושפע מאנשים שהחיים שלהם חומריים, גם אם המוזיקה שהם כותבים מדהימה. ועכשיו אני מרשה לעצמי לפרשן- הוא פוחד מהמטאל. הוא מכיר בהשפעה העצומה של מוזיקה על מי שמאזין לה, והוא פוחד להיות מושפע ממנה, מוסט מ"דרך הישר" בעיניו, גם אם לא במעשים, אלא אפילו בפנימיות.

הוא סיפר שכל לילה, באמצע הלילה, הוא יוצא לשדה הפתוח ומדבר עם אלוהים.

 "בלילה, בטבע, כשאתה יושב על האדמה, מריח את הצמחים, שומע את הצרצרים, חשוף לסכנות של חיות למיניהן"-

 זאת רוחניות אמיתית בעיניו, וגם בעיניי. הוא סיפר שהוא קרא ספרים רוחניים לפני שהוא חזר בתשובה. אז זהו, שלא מדובר בספרי יהדות, אלא בספרים רוחניים של עמים אחרים, של הגויים, של המזרח הרחוק. רק בסוף הוא הגיע אל היהדות אחרי שהוא מצא בה, לטענתו, את כל מה שיש ברוחניות של הגויים פלוס ערך מוסף.

זה בן אדם שאני מכבד. לא בן אדם שמתיימר להחזיק באמת הבלעדית, אלא בן אדם שמודה בזה שגם בתרבויות אחרות (אם זה תרבות המטאל ואם זה תרבות המזרח) יש רוחניות ויש מה ללמוד. לא בן אדם שגדל בגטו תרבותי ולא מכיר שום דבר חוץ ממה שלימדו אותו. אלא בן אדם שחיפש, התעניין, בדק ומצא. לא בן אדם שהפך לאחד מהעדר אחרי שהוא הצטרף אליו, אלא בן אדם שמשלב את האישיות שלו בתוך התרבות שהוא בחר להשתייך אליה. ברור שאני לא מסכים עם כל המסקנות שלו. אבל זה בן אדם ששווה להכיר.

היום חבר אמר לי שאסור בשום פנים ואופן שממשלת ישראל תתנצל בפני נפגעי המשט. אמרתי לו שזה ממש לא מעניין אותי, כי זה פשוט לא חשוב. אמרתי שהתקשורת (ובעקבות התקשורת גם שאר המדינה), מתעסקת בקקה, בדברים לא חשובים. אז מה כן חשוב לדעתך? הוא שאל אותי.

מה כן חשוב? מה שמשפיע על החיים שלנו. זקנים וניצולי שואה שחיים בעוני. זקנים שנשדדים וחוטפים מכות. חולים שאין להם כסף לתרופות. הטרור בכבישים. חוסר צדק בבית המשפט. מסים. שכר לימוד. ניצול עובדים. הלנת שכר. מחיר הדלק. מחירי האלכוהול. דו"חות חנייה. "השקעת" כספי ציבור בשרים בלי תיק ובהזזת חדרי מיון באשקלון. אלה הדברים החשובים, אלה הדברים שאנחנו מרגישים על בשרנו (או לפחות על כיסנו), אלה הדברים שהתקשורת צריכה לדבר עליהם והממשלה צריכה להתעסק איתם.

מה לא חשוב? חילופי הקללות בין הפוליטיקאים המסריחים שלנו לפוליטיקאים המסריחים של מדינות אחרות. חילופי הקללות בין הפוליטיקאים שלנו לבין עצמם. מי קילל את מי? מי התנצל בפני מי? מי הושיב את מי על כיסא? מי הפליץ על מי? זה ממש לא מעניין אותי.

נ"ב- ובנימה אופטימית יותר- אני לא אוהב כדורגל אבל המונדיאל מרתק, ואני בוודאי לא אוהד של גרמניה, אבל הנבחרת שלהם אדירה:-)

כך כתב השבוע שי שחם בפרשנות השבועית שלו לפרשת השבוע:

"...כי אין זו חוכמה לכפות על כולם דעה אחת, גם אם נראה שדעה זו היא הנכונה, כי לא לחינם עשה השם את עם ישראל שונים כ"כ זה מזה. ומשה חשש שאחרי מותו ימונה  מנהיג שאינו ראוי להוליך את כל עם ישראל, כי מי שאין אמונתו שלמה ואינו יודע את היופי שבשוני, אינו יכול לסבול את השונה ממנו. ולכן הוא יכול להנהיג רק את הדומים לו. מנהיג ישראל האמיתי אינו נרתע משום דבר, אינו נבהל או נגעל משום מעשה וזאת מכיוון שאמונתו בהשם שלמה ומוחלטת. כי הרי השם נמצא אצל כל אחד ואחד, וגם אם יעשה את מה שיעשה, השם עימו תמיד ואין הוא מתרחק או נגעל ממעשינו לעולם.

כזה מנהיג היה משה רבנו, על אף בחירותיהם השליליות, הוא אהב אותם תמיד ולא ריחק אף אחד מחמת מעשיו..."

לחברה הדתית של ימינו יש הרבה מה ללמוד ממשה רבנו... שבת שלום!