שלשום, הופעתי במין פסטיבל קטן, ביפו. צילמו אותי לסרט קטן. היה מאוד מעניין. אני רגילה לשחק בתיאטרון,

אבל סרט היה משהו חדש בשבילי. טוב, אין ספק שזה מעניין. אבל גם נורא משעמם. לא נשמע הגיוני ביותר, נכון?

למעשה, כלהזמן צריך לחזור על אותו הדבר ובשום אופן לא להביט במצלמה. האיש שצילם אותי, הוא אבאשל ילדה בת 9 שאני מכירה.

קוראים לה מריה, והיא יפהפייה! היא נראית קטנה יחסית לגילה, יש לה עיניים חומות עמוקות, עצמות לחיים בולטות יחסית, אף טיפה סולד,

עור בהיר אבל בגוון בז'י, ושיער בלונדיני ארוך. מריה הזאת, למרות מראה ה''נסיכתי'' היא ילדה שובבה מאוד ומעריצה אותי.

ובכן, אבא שלה, אריה, אמר שהוא ממש נהנה לעבוד איתי וחושב שבניגוד לכרמלי (חברת הילדות שלי, שגם נורא יפה)

ומריה ששתיהן (בתור שחקניות), יפות וכריזמטיות. אני, עמוקה ואינטלקטואלית. אני יודעת, אני אמורה לפרש את זה כמחמאה.

רוב המבוגרים, חושבים שאני רצינית, חכמה אינטלקטואלית.... אבל לפעמים אני רוצה פשוט להיות יפה!

אני יודעת, שהרבה אנשים אוהבים אותי בזכות ה''אינטלקטואליות'' וה''עדינות'' שלי. אבל זו עובדה ואין כאן מה להסתיר:

כולם יודעים שאיני יפה.