בפרק הקודם:

פתאום התעוררתי. היה אז אמצע הלילה. הלכתי לחדר של אבא ונשכבתי במיטה לידו. חיבקתי אותו, וכנראה שהוא הרגיש בי כי גם הוא חיבק אותי. "מה קרה?" שאל אבא בקול רדום. "חלמתי סיוט, שקשור באמא" אמרתי וכמעט פרצתי בבכי. "את רוצה להשאר לישון פה איתי?" שאל אבא באהבה. "כן, אני מפחדת" אמרתי. אולי נשמעתי כמו ילדה קטנה אבל הייתי בטוחה יותר בנוחכות אבא. קיוויתי לחזור לחלום הראשון שלי. לחלום הטוב. אבל זה לא קרה. כבר לא זכרתי על מה חלמתי.

פרק  8:

בבוקר התעוררתי ואבא לא היה במיטה. הלכתי לחדר שלי לקחתי בגדים, התקלחתי והתלבשתי. כשירדתי למטה חיכה לי אבא עם חביתיות וכוס שוקו. אבא לא שאל על הלילה ועל הסיוט שהיה לי. כנראה לא רצה שימשיכו להיות לי כל מיני חלומות שכאלה. הוא ישב לידי ולא אמר מילה. הוא שתה את הקפה שלו והרהר בשקט. "חשבתי על זה הרבה" אמר אבא פתאום, "התקשרתי לסבא וסבתא וביקשתי מהם לארח אותך בבית שלהם בקנטקי בסוף השבוע הזה, מה את חושבת?" שאל. "יש! אבא, תודה!" אמרתי וחיבקתי אותו בהתלהבות. "אבל מה איתך, אתה תיסע איתי?" שאלתי. "לא, אני אשאר בבית ואולי אני אצא ערב אחד עם מרגרט להכיר אותה קצת יותר טוב" אמר אבא.

מצד אחד שמחתי על הנסיעה לקנטקי. התגעגעתי מאוד למרות שאפילו חודש לא עבר מאז עברתי לגור בפלורידה. וגם התגעגעתי לסבא וסבתא. אבל מצד שני, לא רציתי להשאיר את אבא לבד. למרות שידעתי שהוא הולך להפגש עם מרגרט. רציתי שאבא יהיה שמח ולא ידעתי איך לעשות את זה. אם היה יום שההורים של כל תלמידי הכיתה היו נפגשים ומכירים, בטח אבא היה מכיר אנשים חדשים ויכל להיות פחות בודד. כשסיפרתי לג'ן בבית הספר שאני אסע לסוף שבוע אצל סבא וסבתא שלי היא אמרה לי שהיא תתגעגע אליי. רק הכרתי אותה כמה שבועות לפני כן וכבר הרגשנו מאוד קרובות אחת לשניה כאילו היינו חברות מאז הילדות.

כשהגיע סוף השבוע ארזתי לי בתיק בגדים ונסעתי לבית של סבא וסבתא שלי. נסעתי ברכבת חצי הדרך ובחצי השני, סבא בא לאסוף אותי במכונית. סבא מצד אבא היה צעיר, הוא היה בן 64 והתעסק בספורט הרבה לכן נראה אפילו צעיר יותר. הוא היה טניסאי במקצועו אך הוא שיחק גם כדורסל ובייסבול. נהניתי מאוד להיות בחברתו כי תמיד היה מוכן לעשות הכל כדי לרצות אותי. אפילו אם לא היה לו כוח, הוא היה בא ומשחק איתי. "סבא!" קראתי ורצתי לקראתו כשראיתי אותו בתחנת הרכבת. הוא בא וחיבק אותי ונכנסנו לאוטו הקטן.

"אז מה שלומך?" שאל סבא במהלך הנסיעה. "הכל מצויין, אבל אני מתגעגעת מאוד" עניתי והסתכלתי בנוף המוכר בחלון. "למה את מתגעגעת?" שאל. "אליכם, לקנטקי, לבית הישן, ל... אמא" אמרתי. "אה, אני מבין" אמר תוך כדי נסיעה. הגענו לבית של סבא וסבתא כעבור כמה שעות. כשנכנסתי לבית סבתא ישר התנפלה עליי. "אמה!" צעקה מהמטבח ובאה בצעדים מהירים לחבק אותי. גם היא הייתה צעירה וביחס לסבתות אחרות, היא נראית ממש נהדר. היא הולכת לקוסמטיקאית פעם בשבוע, עושה מניקור ופדיקור וטיפולי פנים. בגלל זה אין לה קמטים, ולמען האמת, היא לא עברה שום ניתוח פלסטי או אסטתי.

כשישבנו לאכול ארוחת צהריים, מעולה אם אפשר להגיד, סבתא שאלה "אז איך שם בפלורידה?". "רגיל, לא כיף כמו פה, אבל יש לי חברים חדשים, יש ים, וזה לא דבר נורא" עניתי ואחרי כמה דקות של תמיהה אמרתי "זה בעצם די נחמד". סבא סבתא חייכו אחד לשני והמשיכו לאכול. סבתא כנראה עבדה כל הבוקר על מנת להכין את הארוחה. זה הזכיר לי את אמא, כמו הרבה מאוד דברים אחרים. כשהיא ידעה שיבואו אלינו אורחים הביתה, היא הייתה נמצאת במטבח כל הבוקר ומכינה אוכל בכמויות. "אורחים הם כמו מלאכים" היא נהגה לאמר לי, למרות שלעולם לא הבנתי למה, הרי למלאכים יש כוחות קסומים ולפי מיטב ידיעתי, לדוד גרי לא היה שום כוח או קסם חוץ מאשר תיאבון בריא.

אחר הצהריים ביקשתי מסבתא ללכת איתה להליכה קצרה. וכך מצאנו את עצמנו יושבות ומדברות ליד הנהר, שקרוב לביתם. דיברנו ודיברנו כמו שנהגתי לעשות יחד עם אמא כשהיה לי משעמם. היא תמיד הייתה מעודדת אותי, בדיוק כמו סבתא. סבתא, אמא של אמא, כנראה העבירה בירושה הרבה מתכונותיה לבת שלה. הרי היו לה 3 בנים ובת. לסבא וסבתא מצד אבא אני לא כל כך קשורה. הם אנשים עשירים מאוד, שגרים בבריטניה. לא הרבה פעמים הם באו לבקר אותנו. ובינינו, לא כל כך חיבבתי אותם, אבל פחדתי להגיד את זה לאבא, כי חשבתי שהוא יכול להיעלב. הם לא חיבבו כל כך את אמא. הם אמרו שהיא פשוטה מדי. אבל אני לא מבינה איך אי אפשר לאהוב אישה מדהימה שכזאת.

אבל לא פעם חשבתי על "להשלים" איתם. זאת אומרת, אף פעם לא רבנו, אבל לא הרגשתי קרובה אליהם בכלל. כאילו הם לא היו קיימים. כי אני אהבתי את אמא. אני עדיין אוהבת אותה. מאוד. ואנשים שלא מחבבים אותה פוגעים בי. כאילו שהם לא מחבבים אותי. רציתי להיות כמו אמא. אישה חופשיה ומאושרת כמו שהיא הייתה. היא הייתה אישה מדהימה. באמת. אפילו אם היא לא הייתה אמא שלי הייתי חושבת עליה אותו דבר. כי היא באמת הייתה כזאת. האמא הכי טובה בעולם. יכולתי לסמוך עליה בעיניים עצומות, והיא עליי. או ש.. לא? הרי עשיתי טעות שאני כל כך מצטערת עליה. ובגלל זה הפכו חיי למרירים יותר, עצובים יותר. פחות.. שמחים. אבל אני חושבת שאם היא הייתה איתי עכשיו, היא הייתה אומרת לי "אני סומכת עלייך". ואני ניסיתי לקיים. אבל אכזבתי אותה.

הבטחתי סיפור?

הנה הוא

חחח איך הפרק?

אם אתם רוצים לקרוא את הקודמים

תחפשו בחודשים הראשונים של הבלוג

בהביי חברה D: