בפרק הקודם:

אמא של ג'ן הייתה אישה חביבה, דומה במראה החיצוני לג'ן - בעלת שיער חום בהיר וחלק ועיניים תכולות - אפורות. היא נראתה אישה שקטה במיוחד. היא הייתה עקרת בית. היא נראתה אישה מאושרת מאוד, לפי התנהגותה ולפי תווי פניה. "הכנתי לארוחת צהריים עוף ואורז בדיוק כמו שאת אוהבת!" אמרה לג'ן, וג'ן ניגשה אליה חיבקה אותה חזק ואמרה "תודה אמא, את האמא הכי טובה בעולם".

פרק 3:

 כל כך רציתי שאמא תחזור אליי. כל כך רציתי שנחזור לרגעים השמחים האלה שלנו, שבהם שכבנו על הדשא ודיברנו. אבל הכל באשמתי השתבש. הכל. הכל קרה בגללי. לא הייתי צריכה לעשות מעשה תמים לכאורה, אבל גרם למשהו הרבה יותר חמור. ואני לא יכולה לכעוס על אף אחד אחר מלבד על עצמי. הרסתי לעצמי, לאבא, לאמא, ולמייבל הקטנה.

"הארוחה הייתה טעימה?" שאלה אמא של ג'ן. "כן אמא, מאוד טעימה!" ענתה ג'ן. "בהחלט טעימה גברת בירקלי" הסכמתי. "את יכולה לקרוא לי קרוליין" צחקה. "בוא נעלה לחדר שלי, אמרה ג'ן, "אני אעשה לך סיור בבית". עלינו במדרגות אל החדר של ג'ן. החדר היה גדול כולו צבוע בוורוד בהיר. בפינה הייתה מיטה זוגית עם כריות ובובות פרווה. בפינה הנגדית היה שולחן כתיבה בעל מגירות. ליד המיטה היה ארון בגדים גדול, ובאמצע החדר שטיח ורוד. יכולתי לנחש שהצבע האהוב עליה היה ורוד. קירות החדר היו מלאים בפוסטרים.

סיירנו בכל הקומה העליונה, שם היו בנוסף לחדרה של ג'ן החדרים של ניקול, אחותה בת ה-9 והחדר של קודי אחיה בן ה-4. החדר של ההורים של ג'ן היה למטה ליד המדרגות. הסלון היה גדול למדי והוא היה גם מטבח בצד. הבית שלה היה יפה, קיוויתי שגם משפחתה תהיה כך. "רוצה שנצא החוצה, נשכב על הדשא ונדבר?" שאלה ג'ן. נזכרתי באמא וברגעים האלו שאהבתי. התגעגעתי אליה מאוד. "אמה?" שאלה ג'ן. "אה, כן, כן, בואי נצא" אמרתי והתעוררתי מהחלום.

יצאנו החוצה. האויר היה מרענן. כמו שאמרתי, אני אוהבת טבע. הגינה האחורית של משפחת בירקלי הייתה רחבה ומלאה בירוק, ובפרחים. שכבנו על הדשא בעיניים עצומות. לפתע כלב קטן טיפס על גופה של ג'ן ליקק את פרצופה. "הו קוקי!" אמרה ג'ן וחיבקה את הכלב. "זהו קוקי, הכלב שלי" הציגה ג'ן את כלבה. "איזה חמוד! אני מתה על כלבים!" אמרתי וליטפתי את הפרווה הבהירה של קוקי.

"את בטוחה שאת לא רוצה שאני אלווה אותך הביתה?" שאלה ג'ן בפרצוף מודאג. "אל תדאגי אני כבר אמצא את הדרך" אמרתי. הלכתי והלכתי. וחשבתי, כמו תמיד על אמא. ידעתי שהיא לא תחזור. אבל עדיין קיוויתי לראות אותה. עברו מאז 6 שנים. 6 שנים שלא ראיתי אותה. הלכתי עד שהגעתי לים. הורדתי את התיק מעל גבי ופשטתי את החולצה, חלצתי נעליים ונכנסתי כך למים, בגופיה ומכנס. המים היו קרירים והשקיעה הייתה באופק. לאחר כ-10 דקות, יצאתי מהמים התלבשתי חזרה וחזרתי הביתה.

"היי אבא" אמרתי כשנכנסתי הביתה. הרחתי ריח של אוכל נפלא. "שלום דובשנית, מה שלומך? בואי לתת לי חיבוק" אמר אבא. הלכתי למטבח ונתתי לו חיבוק גדול. "מה אתה מכין?" ספגטי עם רוטב עגבניות, בדיוק כמו שאת אוהבת!" אמר אבא בחיוך. נתתי לו חיבוק גדול. היה לי דז'ה וו. וכדי לסגור מעגל אמרתי, "תודה אבא, אתה האבא הכי טוב בעולם!".

הלוואי ויכולתי להגיד את זה גם לאמא לפני שהיא הלכה. היא הייתה כל כך רוצה לשמוע את זה. אם הייתי אומרת לה את המשפט ההוא, היא הייתה מאושרת. אבל זהו, אני לא אוכל להגיד לה את זה. לפחות לא עכשיו. לפני שנשכבתי לישון, הלכתי עם אבא. ישבנו שנינו על המיטה הזוגית הגדולה. היא נראתה גדולה מתמיד. אבא היה בודד. רציתי לעודד אותו, אבל לא היה לי איך. מה שהלך, אי אפשר כבר להשיב.

מקווה שאהבתם

ואם הפרקים קצרים?

אני מצטערת

סתכלו על השעה בה אני כותבת אותם

אולי יום אחד יהיה פרק ארוך יותר

עד אז

אל תשכחו להגיב

3>

הנה הדמויות הראשיות של הסיפור

או לפחות איך שאני דמיינתי ^^

אמה:

בת 15. מאוד רגישה, אוהבת טבע.

ביישנית לפעמים. חברותית ובוגרת.

החברה הכי טובה שלה היא ג'ן.

כל הסיפור מספר על החיים שלה.

ג'ן:

בת 15. מאמינה בהרבה אמונות טפלות.

נחמדה, חברותית ונאמנה מאוד.

ילדותית. מלודרמטית.

החברה הכי טובה שלה היא אמה.

זואי:

בת 15. דברנית גדולה.

חולת אופנה ושופינג.

ממשפחה מכובדת ומוכרת בפלורידה.

אוהבת לבזבז הרבה כסף על שופינג.

איימי:

בת 15. חברותית ונחמדה מאוד.

מופנמת, ביישנית ושקטה לרוב,

אך לפעמים רגשנית.

מתאפרת ומתלבשת באופנתיות.

ביילי:

בן 16. חברותי ומופנם.

אוהב את אמה מהרגע בו הגיעה.

שכן של איימי.

רגוע ואוהב שקט.

כעיקרון, אלו הדמויות הראשיות

כמובן שיש עוד דמויות ממש חשובות,

אבל אם אני אספר לכם עליהם

הסיפור לא יהיה מפתיע D:

אז תמשיכו לקרוא

ואני מבטיחה לכם שאתם תבינו הכל [:

אז תמשיכו להכנס

וכמובן להגייייב (;

בהבייי