The Last Words

שמש חורף של צהריים
של יום שישי,
נופלת על הגגות בחלון.
דרך חצי התריס המוגף
מרצדים שברי אור
על הפנים שלי.
אני נעמדת מול האור הצהוב
מסונוורת, ומאבדת תחושת זמן.

ממקדת מבט ודמותי מופיעה בחלון הגדול,
אני בוהה בה והיא נעלמת,
אני מתרחקת- והיא מופיעה שוב
שקופה וחיוורת, עם חריצים של תריס עד החזה,
ומרפסת עם נוף ירוק עמום מהבטן עד הרגליים.

היא קפואה בזכוכית הנקייה
ואני מתבוננת בה עד שאין יותר שמש.
עכשיו היא ברורה יותר, ושקיפותה חדה יותר.
אני מתקרבת, משאירה סימן של יד על החלון
ונהנית מהקור שזורם לי לאצבעות.

בנסיון לשחזר את התחושה
אני מזיזה את כף ידי למקום אחר,
היא מתבוננת בי, וזזה איתי, מרוכזת
רואה את ההבנה בעיניים שלי
כמו שאני רואה בשלה, שתינו יודעות.

היד שלי חמה כבר, כמו החלון
שמכוסה כולו בטביעות. אין טעם,
אנחנו מכות על החלון כדמות אחת ולא כואב
מכות במרץ, שתי ידיים מכל צד.

הצלחנו לשבור אותו
אני פוסעת לתוכה ונשענת על המעקה הלבן
משאירה טביעות אדומות, מסתכלת על מה שהיה
מתחת למרפסת ונמחק בשחור.
אני מתקרבת, ומתכופפת עוד
אני רוצה לראות,
אני כל כך רוצה לראות...

היא מתקרבת אליי מאחור ומטפסת על גבי,
נעמדת על הקצה ונוחתת בלי קול בעולם שלמטה.

הלכתי לחפש אותה.