"לנצח אחי, אזכור אותך תמיד. וניפגש בסוף, אתה יודע.
ויש לי חברים, אבל גם הם כבים- אל מול אורך המשגע."

30.6

נופים מושלגים. נופים אחרים. טיפוס על הרים. יופי טהור. הללויה. נגינת מפוחית. פריטה על גיטרה. תלתלים שחורים וסבוכים. תאילנד. קמבודיה. נפאל. וויאטנם. עוד שמות מצחיקים.
אריק ברמן. יומן. סרטוני וידאו. הפרלמנט. איזה שאולי, שאולי שלנו? רעמה שגדלה.
הוא רק ילד, ונהנה מזה, נהנה מכל רגע.

חולצות גזורות גרוע, עד שאור מבקש ממני עזרה ואז הן נראות נורמליות. קלאמזי. אשל הנשיא. "חברים וכסף". קוק פרודוקשנס. אמינם. רד הוט צ'ילי פפרס. הדג נחש. דיסקים צרובים לאוטו.
צופים. מדים של צופים. שעות על גבי שעות. הנאה צרופה.
ברבסבא. רכב חברה. מוקף חברים. תמיד. מאושר.
צבא. צלקות. בלב וגם בגוף.
צוק איתן. דאגה. פחד. תפילות, לא ברור למי. סורוקה. טלפון. אור שואל, מפוצץ במשככי כאבים,
"איפה את? למה את לא כאן איתי?".
כאב חד ואוטובוס, 364. סורוקה. יובי וטל. דמעות. יותר מדי. קווץ' בלב. "הוא רק ילד". פצמ"ר. אוזן. ירך. דם. סג'עייה. סיוטים. אבל.

החלמה. חזרה לשגרה. סיוטים. להמשיך הלאה. לחטא את הפצעים שבחוץ. לחטא את הפצעים שבפנים. "הוא בטוח עכשיו".
זיופים בשבת בבוקר. זיופים במקלחת. זיופים בטיולים בטבע. ילד עם חיוך פרוע ומושלם. בדיחות. פרצופים. חיקויים. גיטרה צמודה. מפוחית גם.
נגינה שמשתפרת. נגינה שמלווה את המשפחה.
תיק צבעוני. פק"ל תה. פק"ל קפה. "המעיין של אסרף". כל מעיין אחר. שטפונות. שורש. פויקה.
ארוחות משפחתיות. שבת אצל סבתא. אור נרדם בפה פתוח בדרך לירושלים. אור נרדם בפה פתוח בדרך לפרדס חנה. ג'אנגל ספיד.
יושבים כל המשפחה בחדר של אור לראות סרט. כולם צוחקים, כל הזמן. חיוכים בעיניים.
לוקאס קטן. לוקאס נושך. לוקאס נובח. לוקאס ישן. לוקאס חמוד. עוד טיולים. הפעם עם שותף.

תיק גדול. תכנון. מפות. הטיול הגדול. ילד מתרגש.
שדה תעופה. מבוכה. חיבוק. "חיבקתי אותו כאילו זה החיבוק האחרון".
אבא הולך אחרי אור, מתעקש לצלם עוד ועוד. פגישה עם הצוות. חיבוק אחרון ודי. מכתב פרידה.
"תשמור על עצמך, טוב?"
"מבטיח אלולה."

ארץ נהדרת. הפרלמנט. מצב האומה. המיטה של אמא ואבא מלאה בכל חברי המשפחה (ובשאריות פופקורן) בערב שישי. מיטה שקשה לחזור לשבת בה כמו פעם, כי הוא חסר פה מדי. שיחות בוויבר. שיחות בפייסבוק. שיחות בוואטסאפ. געגוע. ציפייה. הוא רק ילד ו-
"הוא נהנה שם, כיף לו. מגיע לו."

נופים מושלגים. נופים אחרים. טיפוס על הרים. יופי טהור. הללויה. נגינת מפוחית. פריטה על גיטרה. תלתלים שחורים וסבוכים. תאילנד. קמבודיה. נפאל. וויאטנם. עוד שמות מצחיקים.
אריק ברמן. יומן. סרטוני וידאו. הפרלמנט. איזה שאולי, שאולי שלנו? ילד יושב על פסגת הר לבנה ומנגן לעולם. רעמה שגדלה.

שבת אצל סבתא.
דיווחים בחדשות;
מפולות סלעים. רעידות אדמה. כפרים מושמדים. עצים נעקרים. אלפי הרוגים.
שלום, הגעת לתא הקולי של;
אפס, חמש, שתיים...
דאגה. שוב הדאגה הזאת.
"הוא בטח בכלל לא הרגיש את זה".
חיפושים. לילות קשים. ימים קשים. חמ"ל. חברים מחכים לאור. ומחכים. ומחכים.
ברוגז עם אמא אדמה. ראיונות. תמונות. פייסבוק. מודעות. 'הנעדר אור אסרף'. תקווה. ייאוש. חיפושים. מסוקים. צוותי חילוץ והצלה. המלאכים בכתום.
כולם מחפשים את הילד הזה.
'הנעדר האחרון אור אסרף'.
"אור לא נמצא היום מעל פני השטח."
"מה זאת אומרת מעל פני השטח?"

צלצול טלפון שלעולם לא יישכח.
"יש לי חדשות טובות וחדשות רעות."
"הטובות- מצאנו את אור. הרעות- הוא כנראה כבר לא איתנו."
להגיע הביתה. הכי מהר שאפשר. דמעות בדרך. דמעות בגרון. דמעות בפנים. 99%.
"אלוהים, אם אתה קיים, בבקשה תשמור על הילד הזה. הוא רק ילד."

דלת נפתחת. אנשים מפורקים.
"זיהו אותו?"
הנהון.
"אור מת?"
הנהון.
"תגידי את זה."
"אור מת."

צרחה ארוכה.
כאב משתולל.
בכי יורד כמו
גשם בתוכי.

שינה מעורערת. לב מעורער. עולם מעורער.
"אור איננו".
"יהי זכרו ברוך". "משתתף בצערך". "את יודעת, איש חכם אמר לי פעם שכאב זה ראשי תיבות של כל אחד בדרכו".
תנחומים מן השמיים. אליי הם לא הגיעו.
הילד הלך.
לוויה ("אור היה עושה חיקוי מדהים של השגריר"), שבעה ("הוא תמיד רצה לרכז את כולם, עכשיו הוא הצליח"), אזכרה, מצבה, מאה ורדים אדומים.
חוסר תיאבון. אוכל בכמויות מסחריות, "אור היה טורף כאן הכול". אם הוא רק היה כאן.

והיום?
אחות שכולה.
געגוע. כאב.
מלחמה על כל יום.
שכול. חלל.
"הוא היה רק ילד".
עצב. חור בלב.
"וככה הוא גם נשאר."

17.7

אח שלו, נחש איפה הייתי לפני כמה שבועות? בהופעה של האחד היחיד. כן כן, אריק פאקינג ברמן. היו שירים מדהימים, הוא ניגן במפוחית וגיטרה והזכיר לי אותך, אותם צלילים, אותה צניעות, אותה ביישנות מחויכת. גם הפעם אריק הקדיש לך שיר, אבל אתה לא היית שם כדי להיות נבוך נורא, ולהתרגש בטירוף.
ביקשתי את "כמה בודד להיות איתה", מקווה שזה בסדר. השיר מזכיר לי אותך בעצב השוטף שלו, הגעגוע המרומז. אצלי הוא לא כל כך מרומז.
הלוואי שהיית יושב לצידי ולצד צליל, נהנה איתנו ומזייף בקול רם את כל השירים, אתה הרי מכיר את כולם בעל פה.
הלוואי שיכולת להחזיק לי את היד ולמחוץ פעמיים, ככה אנחנו מסמנים שאנחנו אוהבים, ככה זה במשפחה.
אחרי ההופעה קניתי את "הקלטות מרתף" שהכי אהבת, ואריק כתב לי הקדשה בכתב יד מסורבל ומקסים בדרכו. שוב נזכרתי בכתב שלך, ביומן, במסע שעברת, במסע שאני עברתי.
האורות עמומים ואתה חסר לי פה. יש לי חור שחור בלב שלא מתמלא, רק שואב לתוכו עוד דברים- צחוק, חיוך, זיכרון נעים.
אני מנסה לחסום אותו לפני שהוא יישאב את כל כולי פנימה, ולפעמים זה כל כך מעייף שבא לי לוותר ודי.
ואז אני שוב חושבת עלייך.
שומעת את הקול שלך במעורפל. מנחה אותי בחשיכה. אני יכולה כמעט לשמוע אותך צוחק, שפתייך נוטות הצידה, העיניים מלאות ברק. ואני מקימה את עצמי ונלחמת, נלחמת לעבור עוד יום.
היית גאה בי אם היית פה, אני מקווה. אני ממש מנסה להיות אחות טובה, רק אני נשארתי.
דיברתי עם חבר טוב לא מזמן, הוא אמר לי שעברתי את הגלגולים של כל האחיות.
מה הכוונה?, שאלתי.
כשאת נולדת את היית האחות הקטנה. כשנדב נולד את היית האחות האמצעית. ועכשיו את האחות הגדולה.
הכאב שבמחשבה על זה הוא בלתי יתואר. כנראה שסמכת עליי יותר מדי אם השארת אותי כאן לבד. הלוואי שלא היית סומך. הלוואי שהיית רק מתעקש להתערב בכל נקודה בחיים שלי.
הלוואי שהיית פה.
אריק אמר שהוא ישמח להשתתף באיזשהו ערב לזכרך, אם אי פעם נארגן כזה. אתה קולט? אריק יהיה אצלנו בבית ואתה לא תהיה שם. איך אתה מפספס לאחרונה את כל הדברים הכי גדולים?
איך אתה מפספס את החיים?