אני והיא היינו בבריכה של קיבוץ. כל בית הספר היה קיבוץ אחד קטן, והיתה בו בריכה שמחולקת למים רדודים ועמוקים על ידי רשת שצריך לקרוע מתחת למים כדי לעבור. אז קרעתי את הרשת והיא נכנסה אחריי. הבנים של השכבה היו שם, אז הלכנו לפינה, כמה שיותר נסתר, במים.

אני עדיין זוכרת איך הסתכלתי עליה, בכזאת האדרה, היא הייתה כזאת חיננית ומתוקה. אני זוכרת שהיא שאלה אותי אם אני מרגישה כמוה ואמרתי שכן... אבל למעשה אני פשוט אהבתי אותה. ההרגשה הייתה כל כך נעימה, לדעת שאני אוהבת אותה. יכולתי להרגיש את זה בכל נימי נפשי. אני הסתכלתי עליה וספק רציתי לבכות ספק רציתי לצעוק כי אני כל כך אהבתי אותה. אני אפילו זוכרת נשיקה שאחריה מייד התבלבלתי ואמרתי שאני לא מסתכלת על בנות באופן הזה בדרך כלל, אני גם באופן כללי בקטע של בנים, אבל אני פשוט אוהבת אותה.

כשהתעוררתי, ממש נשבר לי הלב. ממש רציתי לבכות. החלום היה כל כך מושלם, איך חלמתי את כל זה, איך? אני כל כך אהבתי אותה, איך יכול להיות שכל זה היה סתם חלום!? אני אפילו לא יודעת איך קוראים לה! עד עכשיו עצוב לי. עד שנזכרתי איך זה מרגיש לאהוב, זה היה חלום. וחוץ מזה, הכל היה כל כך מציאותי. המים הרגישו כמו מים, האווירה של הבקתה, אני זוכרת הכל, עד לסיבי העץ על הקירות ועד הפוזה של הבנים מאחור, ועד הפנים שלה והשיער השחור שלה שלא נרטב במים ואיך שהיא עמדה מולי...ואיך זזו לה השפתיים כשהיא שאלה אם אני מרגישה כמוה. הכל אני זוכרת. זה ממש כאילו הייתי שם. זה כל כך מציאותי, עד כדי כך שאני מרגישה געגועים! זה אבסורדי!!!!

זאת בחורה מחלום!!! אפילו ניסיתי לחזור לישון כדי לפגוש אותה שוב...אך לשווא..

אני עד עכשיו עצובה כי אני לא מעכלת שכל זה היה סתם חלום, ואיך זה יכול להיות שחלום גרם לי להיות בבאסה שאני לא אפגוש אותה שוב?! אני מתגעגעת לבחורה שהמצאתי! קיימת אפשרות כזאת בכלל??

היא בכלל הייתה דומה לזאת מהאנטומיה של גריי, השחרחורת הזאת, רק בצעירה יותר ו...משהו... יותר.

אני זוכרת גם שבאותו החלום אני ואחותי היינו בהופעה של מדונה, ואני זוכרת את מדונה ואיך שהיא שרה, ואני זוכרת שהסדנה של אומנות בבית הספר הייתה בכלל במקום אחר והיה המון ציוד, אבל זה כבר לא קשור בכלל.

עכשיו נהיה לי אידיאל נשגב. כמו בתקופה הרומנטית, רק שהבעייה עם אידיאלים נשגבים היא שהם תמיד נשארים כאלה.