הקראש שאפף אותי אחריי החלום על הבחורה השחרחורת, התפוגג בסביבות חמש דקות אחרי שכתבתי את הפוסט הקודם.

יש משהו בכתיבה שמשחרר אותך מהמטענים שיוצרים בך הנושאים.

לאחרונה אני די לבנה. בגלל זה גם אין לי הרבה מה לכתוב. התקופה האדומה שהייתה לי לאחרונה עשתה לי חיוך מריר. הרגשתי כמו מישהו רק כשאני אדומה מאוד, ולכן התבודדתי קצת...נכנסתי לתוך עצמי, חשבתי המון. פיתחתי אובססיות וקיבעונות מחשבתיים ולאט לאט השתחררתי מהם. למעשה, התקופה האדומה היא מה שגרם לי לצאת ממנה ומהטירוף שאכל אותי. אני מרגישה מחודשת, רעננה. הביטחון העצמי שלי קצת יותר גבוה, אני מרגישה כאילו אני שווה משהו (בהשוואה להרגשה שהיתה לי קודם). ואין לי הרבה מה לומר, סתם כי ככה טוב לי. אני יכולה לכתוב שאחותי קונה לנו צ'ינצ'ילה, ואני יכולה לכתוב שאני אובססיבית באופן חסר תקדים לפרויקט גמר שלי באומנות, אני יכולה לומר שאני פתאום גרועה בלימודים, אני יכולה לומר דברים שקורים לי בחיים. אבל מה הטעם? אין לי צורך פתאום.

זה כאילו אני חרדה מתקופות לפני שהן מגיעות, וכשהן מגיעות אני מסתגלת ופוחדת שהמצב ישתנה. אם אני אדומה, אני פוחדת להיות לבנה, כי כל כך טוב לי עם כל המוזה הזאת. כשאני לבנה אני פוחדת להיות אדומה, כי אני עושה כיף חיים. כשאני מקלון אני מפחדת להשמין כי אני כזאת קלילה, כשאני משמינה אני מפחדת לרזות כי יש לי ציצים פתאום . כשאני בקשר אני מפחדת להיפרד, כשאני לבד אני מפחדת מקשר. זה כאילו ואני מוצאת את היופי בדברים כל פעם מחדש וזה גורם לי לפחד מהשינוי. קצת אבסורדי לטעמי.