זה אחד מהקטעים שעדיפים לי בטיוטה.

תחושת הזהות שלי עומדת בערעור פעם בכמה זמן. אני לא יודעת למה, יכול להיות בגלל הדבר הכי קטן, אבל זה קורה. אולי זה שלב התפתחותי בו אני מבינה דברים, ואולי זה פשוט כדי להזכיר לי שאין דבר כזה עליות בלי ירידות, שהכל זמני. אני שונאת את תחושת הזמניות הזאת, כאילו ויש יצור בצורת חור שחור קטן שעתיד לגדול, שיושב לי מאחורי העורף וצוחק צחוק גדול כל עת בה אני מרגישה בטוחה בעצמי, כאומר "נוט פור לונג"… אני שונאת להרגיש שהדברים לא בשליטתי (לא כולנו כך?), אני מעדיפה להחליט בעצמי שהעניין הוא רק זמני. אני עד לפני ממש שבוע, הרגשתי בלתי מנוצחת. הייתי במעין בידוד מחשבתי למשך תקופה, עלו לי מחשבות משהו, הרגשתי תחושת זהות יציבה, חזקה ואיתנה, חשבתי שאני יודעת מי אני ובמה אני נבדלת מהסביבה (הדברים אשר הכי חשובים להרגשה הזאת שמייחדת אותי בפני עצמי משאר אוכלוסיית העולם, גם אם אני בסך הכל עוד אורגניזם על בסיס פחמן שעובד על פי אותם חוקים), אני חשבתי שאנשים אחרים לא מסוגלים להשפיע יותר, שהנה, אני יצור חזק עם דעות מפלדה וביטחון עצמי בשמיים… אז חשבתי. אני חושבת שהיתה זאת תקרית הפוסט הקודם שהבהירה לי כמה אני פגיעה בסך הכל, וגם אם זאת מכה שמפסיקה לכאוב אחרי רגע, היא משאירה רפלקסים חדשים.

לא באמת אכפת לי מהאדם עליו כתבתי בפוסט שעבר, ועם זאת, זאת היתה הפעם הראשונה שלי זה תקופה ארוכה שנתתי לעצמי להתעצבן ולהתרגז מכל הלב. פתאום אני מרגישה משוחררת, ועם כמה שזה מותיר אותי חסרת ביטחון, אני מרגישה כמו ילדה שוב. אולי ייקח זמן עד שאתעצבן ואחצין את זה שנית, אבל הוכחתי לעצמי בקטנה, שאני כן אנושית. אני מרגישה שכל העסק הזה של להתבגר פשוט גורם לאנשים להרגיש חזקים יותר ועוצמתיים יותר אם הם משאירים את הרגשות והתחושות שלהם לעצמם, אם הם פשוט מפנימים הכל ושופכים את זה בחדרי חדרים. מפה מתחילה ההרגשה של אנשים שהם מגיעים לבית הספר ושמים מסיכה מטאפורית, מפה כולם מסתבכים בהצגות, מפה כולם מתחילים להיות אומללים. עם זאת, אני מכירה את עצמי עד עתה טוב מדי ואני יודעת שאני ,כמו גדולה (תרתי משמע), אמשיך בתופעה הזאת אצלי. זה משהו פשוט שקורה במערכת, כשאתה שומר את התחושות לעצמך, אתה כמו שם אותן בתנור. הן מתבשלות, יוצרות ניחוח נעים של מחשבות חדשות, גם אם הן שליליות ומלאות מטענים, אלו הן עדיין מחשבות שלא חשבת קודם, או אולי חשבת- אבל לא באופן הזה. הניחוח הזה הופך ממכר, לפתע האדם העיקרי שאתה חולק איתו את תחושותיך הוא אתה עצמך, ואז המחשבות תופחות ואתה הופך למכונת מחשבות משומנת היטב ומלא השראה. כל זה רק מלתת פידבקים על הדברים מסביב רק עם עצמך. בגלל זה, כשאנשים נמצאים בתוך מערכת יחסים, הם לעיתים קרובות חולקים את המחשבות שלהם עם בן או בת הזוג וכך נותנים למחשבות החדשות לברוח, את האפשרות של לחשוב ולחשוב ולפענח את המצב בעצמך- הם מחליפים בתמורה לעצות רגעיות שמעבירות את הנושא מהראש ומותירות אותך די ריק.

בגלל זה, אני מתחילה להאמין שהתיאוריה של שמואל החצי-משוגע מהספר של אשכול נבו, צודק. בעולם הכל אדום, לבן או שקוף. אדום כפרי עץ הדעת, לבן כפרי עץ החיים, ושקוף שהוא הניטרלי, מה שאמור להיות הנפש של הכל, אלוהים. כשאדם הוא אדום, הוא בוחר בדעת. הוא מוקדש כולו לחשיבה וידיעה, דבר אשר מותיר אותו לקוי במידת מה מהצבע הלבן, החוויות, כי בשביל דעת אובייקטיבית ומחשבות צלולות צריך להתרחק קצת מהכל. כשאדם לבן- הוא בוחר בחיים. הוא בוחר בחוויות, בעשייה, בדיבורים.. והחוויות שלו משטחות את המחשבות. כשטוב לו לאדם, המחשבות נחות.

לפעמים ההבדלים נראים לי קיצוניים. הלוואי שיכולתי ליהנות משני העולמות בשלמותם, בלי להרגיש שאני קופצת מיין ליינג כל הזמן.

 היום אין רזולושן, הבלבול נשאר בעינו. אולי אני פשוט אשלים עם זה שלפעמים אני אדומה ולפעמים אני לבנה, ולא תמיד אפשר להיות שניהם..אבל קצת מעצבן להשלים עם זה.

אני פשוט לא סובלת גישה כזו!  גם אם יצא לך לקרוא פה בבלוג, אתה לא יודע כלום! אני לא יודעת להתבטא כמו שצריך במילים, לעולם לא יהיה ניתן להבין איך אני חושבת על ידי התבוננות מהצד, קריאה כאן, דיבור איתי אפילו. כל מה שאני כותבת בבלוג כל כך רדוד בהשוואה למה שאני חושבת כל יום, אז מי אתה בכלל שתבוא ותגיד לי מה מתאים לי, מה לרמה שלי ומה לא? אפילו כאן אני כותבת לפעמים מנקודת מבט נאיבית ותמימה, אבל מי אמר? מי אמר שככה אני גם חושבת כל הזמן? אני לא צריכה גם לפרט בכלל את כל מה שאני חושבת כי אני לא מנסה להוכיח את עצמי לאף אחד, אני יודעת מי אני בצורה מאוד ברורה, ברורה מספיק כדי לדעת שאתה יהיר ובור דייך כדי לבוא ולומר בצורה כזאת שטוחה שאתה יודע באיזה אפן אני חושבת ועל מה, ולהוסיף בסוף בסמכותיות "אולי אני טועה" . אני לא סובלת אנשים כאלה כי הם גורמים לי להתערער לרגע, ואז אני פשוט מבינה שאנשים שהם מספיק שחצנים כדי להתיימר להיות מבינים גדולים של החיים ועם זאת מספיק רדודים כדי לשפוט אותי לפי התבוננות מהצד- הבעיה היא פשוט לא אצלי. אני לא מתיימרת להיות אינטליגנטית מתוחכמת וגם אם אני מבינה דבר או שניים אני לא מקפידה להחצין את זה. היופי באנשים הוא שאתה לעולם לא תכיר אותם באמת, אולי הכי קרוב ללהכיר אותם יהיה לשהות המון במחיצתם... אבל אף אחד לא מכיר באמת, הם נשארים מסתוריים. הבלוג הזה לא מציג אפילו חצי ממי שאני וממה שאני חושבת עליו כל הזמן. אחרי היום וכמה שרתחתי, אני פשוט נשבעתי שאני לעולם לא אסיק לנפשם של אנשים, לעולם! אני אצחק עליהם אם הם נורא דורשים את זה, אבל אני לא אציב עובדה ואגיד באופן חד וחלק איך הם חושבים ומה מתאים להם, ומה לא. אני גם לא הייתי צריכה להתעצבן כל כך חזק בגלל זה, בסך הכל מישהו שבא ומשחק לי אותה אחד שמכיר אותי ויודע איך אני חושבת ואיך אני רואה את העולם, אולי זאת האכזבה מאותו אדם שאני חשבתי שבאופן כללי הוא חכם, ובא ביציאה כל כך שטוחה. כשמישהו נראה לי מאוד חכם, אני באופן טבעי מקשיבה לדברים שהוא אומר, ואם נאמרו דברים כאלו- תחושת הביטחון העצמי שלי מתערערת ולוקח לי זמן לעכל את המצב על כל פניו, אני תמיד משליכה דברים על עצמי. עכשיו אחרי שהוצאתי את הקריזה פה אני קצת יותר מנוטרלת.

אז לסיכום: חבל שאם אתה יודע כל כך הרבה על החיים, עוד לא הגעת לתובנה שלתפיסה של אדם אין אמצעים חד משמעיים לביטוי, ובמיוחד לא בפני אדם שלא מכיר אותו.

חבל גם שלוקח לי זמן לעכל את מה שנאמר לי, ואני לא אומרת את זה באופן ישיר על המקום.