אם אתה מרגיש את הכאב,סימן שאתה עדיין חי.

אז לא יודעת למה חזר לי החשק לכתוב פה..

במקום שפעם היווה עבורי נקודת מפלט מטורפת..ולאט לאט דעך..

אני פשוט אוציא את מה שיש לי..רק כדי שזה יהיה בחוץ..גם אם זה רק פה..

זה מצחיק..אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל..

אני מרגישה שאני חייה בגיהנום.כן.. הבית שלי..הוא הגיהנום האישי שלי.

אני לא מרגישה שאני גרה בבית.

יש לי את החדר שלי...החדר האינטימי שלי..שם אני מבלה את רוב הזמן כשאני בבית..

אפשר לספור על יד אחת את הדקות שאני מחוצה לו.

אני שונאת להיות פה, יש לי אמא ששונאת אותי, אחות שהיא העתק של אמא שלי,

שכאילו כל היום עסוקות בלמרר לי את החיים..

כל הזמן מחפשות איפה ואיפה.. 

אני יסביר את עצמי, אני לסבית. ושם הכל מתחיל.

ולא, זה לא שיצאתי מהארון.. אבל זה לא שלא יצאתי מהארון.

אני פשוט אף פעם לא אמרתי כן, אני לסבית, אבל גם לא אמרתי לא.

בצבא הכי הצלחתי בעולם, הייתי מהמצטיינים, כל כך אהבו ועדיין אוהבים, וזה כל כך עשה לי טוב.

כל כך נהניתי. שם לראשונה הרגשתי בבית.

פחדתי מהשחרור רק בגלל זה, בגלל הפחד לאבד את הבית.

והמציאות הוטחה לי בפרצוף, חזרתי הביתה, לכל הזמן ולא רק לאיזה שו"ש או חמשו"ש מזדמן..

וזה נעשה סיוט..הו כמה שזה נעשה סיוט.

מרגע לרגע זה נהיה יותר קשה.

קשה לי להגיד שאני מצליחה לעמוד בזה, כי אני לא.

אני בורחת הרבה, בעיקר לעבודה, ולחדר שלי.

מנסה למצוא נקודת שלווה אחת, משהו שייתן לי סיבה לחייך, ויש כאלה, אני לא אשקר.

אבל הלב שלי נצבט ברגע שהוא נזכר שהם לא המשפחה שלי..האנשים שאיתם אני גרה.

אז, הנה, הודיתי בזה. אני גרה בבית ששונאים אותי בו.

כנראה שהגיע הזמן לעזוב.

אבל לאן?