זה ממש מוזר. למי שלו שם לב, אני לא כותבת הרבה בבלוג.... זה מפתיעה שהוא עוד קיים. אבל אני לא חושבת שזה בגלל שאין לי על מה לדבר, כי אני תמיד יכולה למצוא על מה לדבר.
גם בזמן האחרון יש לי דברים לספר, לכתוב, לממש... אבל משום מה אני לא עושה את את זה.
אני חושבת שעיקר הבעיה,נובע מכן שאת כל מה שאני רוצה לכתוב, אני אומרת לעצמי. השיחות הפנימיות האלא, המחשבות האלא, שאת כמעט שומעת מה שנאמר.. אבל לא ממש. כל מקרה, אני כבר אומרת את מה שיש לי להגיד, אז למה להגיד שוב, נכון? אני לא יודעת... זה פשוט... כבר אין לי חשק אחרי זה.
אז אני חושבת שפה הבעיה, אבל אין לי מוסג איך להפסיק את זה, כי זה מה שתמיד עשיתי. ואחריי זה פשוט אין חשק. אני לא יודעת מה לעשות, ואני לא הולכת להתעמק בזה.
שינוי נושא, סתם כי זה הבלוג שלי, ומותר לי. חוזרים ללימודים, ואיזו שנה עיומה זאת הולכת ליהיות!!!!! אין אריאל (היא עוברת בי"ס), יש בעיות ללילך עם השיכבה, והיא תצתרך עזרה, בגרויות, עומס, אמא, עבודה, פולין, אני לא יודעת איך אניי אעמוד בזה!!! כל העינין הזה של.. הכל נראה לי חסר טעם. למה? מה זה יתן לי? במה זה יעזור לי? למי זה יועיל? לא לי, זה בטוח.
הגעתי למסקנה שכל החלומות שלי לא באמת יתגשמו (זה לא כאילו זה חדש, אבל בכל זאת מאכזב), שגם אם אני אצליח בלימודים, אין לי מה לעשות עם זה אח"כ, ושלא יהיה לי חבר שבאמת יוהב אותי, כי אני אדם נורא. ולא. אני לא סתם אומרת את זה.
הגעתי למסקנה (דיי ממזמן) שאני לא מיוחדת, שאני לא מדהימה, שלא כולם אוהבים אותי, ושלא הכל יסתדר עם הזמן. הבנתי שלא משנה מה אני אעשה, אני לא אשתנה, אני לא אהפוך לאדם הגון, נחמד וטוב, אני אשאר אותה ילדה רעה ואגוצנטרית, כפוית טובה ועצלנית. ואני חייבת לציין, שזה נורא מאכזב מדכא ו.... אני אפילו לא יודעת איך להגדיר את זה.
... אני רוצה חבר. באמת. מישהוא שגם אם זה לא נכון, שגם אם אני כן כל הדברים האלה, יאמין שאני לא, יוהב אותי לא משנה מה...ואני רוצה לאהוב אותו בחזרה. בלי להרגיש כפוית טובה.
אבל מצד שני אני לא רוצה שהוא יגיע. כי אני מפחדת שהוא פתאום יבין שאני לא באמת מה שהוא חשב שאני, וישנא אותי. אני לא רוצה לעבוד עליו, כי לתת לו להאמין שאני אדם טוב, זה באמת רמאות. אבל אני מפחדת שאני לא אוכל לעמוד בזה, ובכל זות אתן לו להאמין ככה. אני כבר לא יודעת מה אני רוצה, ולחשוב על זה רק מדכא אותי, אז אני אפסיק.