"הצילו!" נאנקה קלריסה בקול לא לה "גנדי? מישהו?",

"למה עוללתי את זה לעצמי, למה?" תסכלה את עצמה, היא בכלל לא הייתה צריכה לעשות את זה. לפנות בוקר היום הנוכחי יצאה לה לפוש קמעא מעל פני המחנה המאולתר שהקימו להם, היא שמה לב ששרי וגנדולינה ישנות והחליטה להפתיע אותן בארוחת בוקר מדהימה "ומה יצא מכל זה, הא?" המשיכה לבוסס ברחמיה העצמיים "אך ורק העלמות מסתורית באייזשהוא חור על פני העולם". "טוב, זאת בטח לא הדרך" התעשתה לפתע בתמהוניות "אני חייבת למצוא את הדרך החוצה, זה לא עובד ככה" היא כבר החלה באיתור הדרך הראשית לכששמעה קול מוזר הישר מאחוריה, היא היתה המומה "יש פה עוד מישהו חוץ ממני?" שאלה את עצמה. זה כבר נשמע מלחיץ... היא רצה בעדינות פן יישמע קול רמיסתה את הקרקע אך בו זמנית גם בחוסר מסיביות, היא ידעה שגופה לא יוכל להכיל עוד הרבה, היא נסתה להאיץ את הקצב ו....הופ, היא מצאה את עצמה בתוך מחילה חסרת פשר "מן הפח אל הפחת, זה פשוט חייב לקרות דווקא לי?" לפחות היא מצאה את האור שבקצה המחילה, למעלה, בקצה בגלובוס התחיל להפציע שחרו של יום חדש, לא שזה מאד עזר לה. היא נותרה תקועה...

***

אדמונד הגיע אל מפתן המספרה, הוא התיישב בתור וחכה במתינות לתורו... לכשזה הגיע שאל אותו פיליפ, הספר למבוקשו, אדי הסביר לו בקווים כלליים את התספורת הרצויה, הספר אכן החל בעבודה ולאחר כ-25 דקות הודיע לו שהוא את שלו עשה "שיהיה לך במזל" קרא אחרי גוו המתרחק, "כן, אני באמת צריך הרבה מזל" חייך לעצמו במרירות, הוא פסע אל עבר ביתו החדש שם מצא את מאמצתו, לורי הטובה, היא שלחה לעברו מבט כאוב, מבין וחבקה אותו, הם נכנסו הביתה.

"אדי, יקירי, האוכל מוכן" הכריזה לעומתו לכשראתה שהוא מתמהמה. "מה קרה לו הפעם?" נלחצה, הן הוא כ"כ פגיע כעת, לאחר מסכת ההתעללויות שעבר, היא עלתה אל חדרה שם שיערה שיימצא האובד אך זה לא בדיוק מה שהיה, היא המשיכה אל כיוון המרפסת וגם שם הוא לא היה, בסופו של דבר היא כן מצאה אותו, באמבטיה. היא נבעתה למראה עיניה, אדמונד היה ישוב שם, של קצה הג'קוזי, לופת את ראשו ב-2 זרועותיו וכל כולו אומר חוסר-אונים. "מה קרה?" נזעקה אליו, "הוא..הוא משיג אותי" התגמגם קמעא "מה אני אעשה עכשיו?" "הוא?" ארשת פניה אמרה רק תיעוב עמוק כלפי הבלתי נודע "איך?" "אני לא ממש יודע" השיב לה, אומלל, "אבל זה די ברור, מי חוץ ממנו ירצה כ"כ לענות אותי מבחוץ, דרך המחשב?" "אויש, אני כ"כ איתך, אדמונד, נסיך. מה נוכל לעשות כדי להציל אותך?" "זאת באמת שאלה קשה כי פשוט אין לי מושג" הוא פרץ בבכי עמוק, חסר מעצורים. לורי הניחה לו, שיישאר שם לבד, לא כדאי להפריע לו, היא יצאה מן החדר. הוא נשאר שם לבדו תוהה על מה ולמה העולם כה אכזר אליו...

***

קלריסה נדרכה, היא שמעה רחשים עמומים מתחת לרגליה והיא אפילו לא העזה לבדוק מה קורה שם, היא רק ידעה שהיא חייבת לצאת מפה, ועכשיו. לא אכפת לה אם הדבר הזה הוא נחש או עקרב, היא פשוט חייבת להשאר שלמה. זו דרישה כ"כ מותרתית? ואיך היא תמצא את ההורים שלה בחתיכות?? היא תלשה אבן חדה מאחד מקירות הבור שלתוכו נקלעה בכוונה להשמיד את הדבר הזה.

היא התכופפה, שלחה את ידה אוחזת-האבן קדימה, לפניה וצפתה להרוג או להיהרג רק שבמקום האופציות האלו היא גלתה משהו פשוט בהרבה, תיבה! היא פתחה אותה בהססנות וגלתה שם שרשרת אחת פשוטה עם סגר לפתיחת תא קטנטן, היא רצתה לראות מה יש בתוך התא אבל גלתה שבשביל לפתוח אותו מוכרחים מפתח, "אבל לפחות..." נצנץ במוחה רעיון "לפחות אני יכולה להתפיס את זה על אחד מהסלעים שבחוץ וככה לעלות" היא מצאה מאחז כלשהוא והציבה שם את קצה הרשרת בתנופה אחת מכוונת היטב, היא החלה לעלות, צעד, שני צעדים, היא לא יכולה להרשות לעצמה פזיזות, שלושה צעדים, ארבעה צעדים ו....היא נפלה, עמוק מעט יותר מקודם, התברר שמה שציל אותה אז היה התיבה. היא נואשה מכל אפשרות לצאת מכאן אי-פעם בחיים ובדיוק אז נשמע קול קורא מעליה "ריסי! ריסי!" לא היה ספק מיהו בעל הקול, היא הזניקה באחת חיוך ענק והשיבה בצעקה חדה, אמיתית "גנדי שלי, אני פה! שרי! גנדי!". הן אתרו אותה תוך דקות ספורות ושוב הן היו חבורה מלוכדת של שלושה, שתצא להמשך הדרך לאחר טיפול יסודי בקלריסה החבולה...

זהו בלוג סיפורים שא"א לפספס