*שומע: Tears For Fears - Mad World*
איפה להתחיל?
אז אתחיל מההתחלה.
עליתי על ההסעה.
כמו כל יום בוקר.
הזבלים קפצו כמו בהמות שלא ראו בחייהם המגעילים אוטובוס.
טוב, השתחלתי כמובן בין ההמונים ועליתי.
אבל עזבו את זה, זה כמו כל בוקר.
הגעתי לבית ספר, גם חבר שלי בא.
ביחד הלכנו לחדר אוכל המסריח.
ולא, לא לאכול. להיות "תורן שבועי".
חשבתי שסתם נצטרך לסדר ת'כיסאות ונצחק לנו ויהיה כיף...
אבל להפתעתי הרבה זה לא היה ככה.
נכנסנו, כל הריצפה הייתה רטובה וכל שולחן היה נראה כמו שברברי ביקר אצלו. עאלק כמו.
ראינו מישהי ליד המטבח שם, ושאלנו אותה מה עושים.
"מה אתם באים אליי? לכו להירשם"
טוב, נכנסנו לתוך המטבח שם והייתה דלת קטנה, נכנסנו והיה איש חייכני קירח ומגעיל.
"אתם התורנים של השבוע?"
"כן" אני וחבר שלי ענינו.
"תרשום את השמות שלכם על דף" הוא אמר, והחבר שלי רשם.
"לכו לציפי, זאתי בכניסה, היא תגיד לכם מה לעשות."
טוב, חזרנו לאישה ההיא שדיברנו איתה בהתחלה.
ומה עשתה החוצפנית?
הפרידה בינינו. שלחה אותי לנקות את כל השולחנות בצד שמאל של חדר האוכל ואת החבר שלי לצד ימין.
באתי לשולחנות, ומה אני רואה?
בלאגן שלם.
כל שולחן יותר מטונף מהשני. ניסיתי לסיים מהר, אבל היו שולחנות כ"כ מגעילים... שהשארתי להם אותם ככה.
מזל שהטיפשים לא שמו לב 
שולחנות מגעילים, עלייהם לחם מרוח, ביצים, על הכיסאות יש שלוליות קולה... פשוט מגעיל!
ואנחנו לא היינו הפראיירים היחידים - היו עוד 3 בנות שגם נתנו להן להיות "תורניות".
טוב, אני והחבר שלי סיימנו ורצינו ללכת.
"לא, אתם לא הולכים! יש לכם את כל היום להיות פה!" אמרה האישה ההיא.
ואני, באותו רגע רציתי לקחת לה ת'ראש ולנקות בעזרתו את כל השולחנות.
"לא, אני לא אשאר. מה אני פראייר?! כוס אמק, He's So Unusual, קח את עצמך בידיים!!!" חשבתי לעצמי בלב.
"אני לא יכול. יש לי שיעור. אנחנו חייבים ללכת" שיקרתי לה.
"טוב, תלך לאחראי" היא אמרה.
הלכתי עם חבר שלי והוא אמר לנו "אין כזה דבר, אתם לא הולכים לשום מקום. (צחקק) עוד בקושי התחלתם את עבודתכם!"
ואני באותו רגע כמעט הבאתי את אבי ביטר שיאכל אותם.
"אני לא יכול. אני וחבר שלי נגעלים. זה מגעיל אותנו. זה קשה לנו, אנחנו לא יכולים עם כל הגועל הזה" שיקרתי לו.
"אחלה" אמר לנו, ותוך שניה נתן לנו פח שחור ענקי עם 2 מטאטים.
"תנקו בחוץ. ואל תברחו. אם תברחו זה ייחשב כעידור" אמר הקירח המסריח.
נופפתי לחברי שיבוא איתי, ושנינו יצאנו. כולי יצאתי מלא עצבים.
"מה נעשה?! וואי הוא יגיד אותנו לרכז משמעמת ולמחנכת עלך עליינו אסור לנו לברוח" אמר החבר שלי.
ואני, התכוונתי לזרוק להם את זה בחוץ וללכת.
ועוד ראיתי 2 בנות שהיו איתי שם בורחות.
"טוב, תישאר פה. אני אטפל בזה" אמרתי לחבר שלי ונכנסתי עם 2 המטאטים והפח.
"מה זה? כ"כ מהר סיימתם לנקות? אבל יש לכם שם ו..." אמרה האישה וקטעתי אותה: "אני לא יכול".
"תגיד לאחראי" היא אמרה. רצתי לחדר שלו, וראיתי אותו מדבר בטלפון.
ניצלתי את זה ואמרתי לו "אנחנו לא יכולים יותר. סיימנו" זרקתי לו ת'דברים לשם, אמרתי לאישה הזאת שהוא אישר והלכתי משם בשיא המהירות.
שהוא לא יסיים את השיחה.
"טוב... אם הוא אמר" אמרה העוזרת.
ומה בא הסיפור הזה להגיד?
הבית ספר הזה זה בית זנות.
הם משתמשים בתלמידים כהעבדים שלהם לניקיונות והסידורים.
לחלוב פרות, להשקות צמחים, לגרוף עלים, לנקות ת'שולחנות, לנקות את חדר האוכל...
מה הבא בתור?! לנקות ת'שירותים?! נמאס לי לעשות ת'עבודות של כולם בבית ספר!
עוד מעט יביאו לי חולצה של "אב הבית"! 
אני כ"כ עצבני.
במיוחד שעבדתי בחדר אוכל וכל העובדים יושבים להם ונהנים להם מהחיים.
ובמיוחד המנקה החוצפנית הזאת, שתלך קיבינימט.
היא יושבת ונותנת לי הוראות?! היא המנקה! היא צריכה לעשות את מה שעשיתי!
לה משלמים! כוס אמא שלהם!
טוב. סיימנו את חלק א' של הפוסט.
ואחרי שעה מפגרת שהייתי שם, הלכתי.
ואז, היו לי פשוט 4 שעות מיותרות. לא היה לי כלום. כולם היו במש"ק.
אז ישבתי עם חבר שלי, פשוט משועמם...
ובסוף חלפה לי המחשבה ללכת לסוקולוב.
ואכן היינו. סתם הסתובבנו וישבנו.
ועוד הלכנו שם, אז איזה דוס צרח לנו "בואו להניח תפילין!" ואחרי שלא ענינו לו, הוא צעק לעברי "בוא תקנה מאיתנו עוד עגיל לאוזן!"
איזה טיפש.
ואחרי שישבנו בסוקולוב, החבר ההוא שלי הפקיר אותי לבד בלב חולון והלך הביתה.
ואני, חסר אונים, חזרתי לבית ספר.
ופשוט שעתיים שלמות הייתי לבד. משועמם. עייף. מת ללכת הביתה.
ישבתי לי בדשא בית ספר, ומרוב שהייתי משועמם ראיתי פתאום לב מהעץ 
אז צילמתי...
ואז היה לי חם בדשא, אז הלכתי למדרגות. ובעודי יושב, מגלה מאחוריי חרגול ענקי
אז הלכתי משם...
ואז היה טקס רבין.
ולא הלכתי לטקס רבין.
פשוט לא התחשק לי להידחף עם כל הזבלים האלו...
כן, אני יודע שזה לא יפה, ושזה חשוב, אבל לא התחשק לי. הרגשתי עייף מאוד. הבית ספר הזה קורע אותי.
אז הלכתי לכיתה.
ובדרך צילמתי לכם ת'שולחן שלי, ילדים מזדיינים קישקשו עליו ועוד מצפים שאני אנקה. זיבי!
ואחרי המון שעות שהייתי לבד, סוף סוף הגיע שיעור אחרון. ספרות.
ואז, מי נכנסה לכיתה?
כן, הילדה המסריחה הזאת שכתבתי עלייה לא מזמן פוסט.
אז מי שפעם ראשונה קורא פה, זאת ילדה שלא הייתה מוכנה לתת לי ש.ב. למה? "כי אני שואל אותה כל הזמן".
אז היום היא באה אליי. ומאז אני לא מדבר אלייה, ואני מחכה לרגע שהיא תפנה אליי בשביל לצאת עלייה.
והיום, היא פנתה אליי. כמובן.
"היית היום במש"ק?"
"אני לא מדבר איתך."
"אהה.. למה?"
"בגלל הש.ב."
"סליחה?! איזה חוצפן! סליחה אבל אני לא חייבת לתת לך שיעורים!"
"מה הרוע לב שלך? סה"כ שאלתי אותך מה החומר לבוחן!"
"כן אבל אתה כל הזמן מבריז ואני צריכה להיענש על זה ולתת לך כל הזמן שיעורים"
"לחשוב כמה פעמים ביקשתי ממך! ושאת צריכה משהו ממני אני לא עוזר?! ובכלל, היית צריכה רק להגיד לי שהבוחן עם מחברת פתוחה.
'מחברת פתוחה'. רק 2 מילים היית צריכה להגיד לי. מה היה קשה?"
"ככה, נמאס לי שאתה מבריז ואני נענשת. אני לא חייבת לתת לך שיעורים"
"אז אני גם לא חייב לדבר איתך. וסליחה?! מה אני צריך לתת לך דין וחשבון למה אני לא בא?!"
והמורה נכנסה, וזה נגמר.
עם עוד מישהי אני לא מדבר.
אבל האמת, לא אכפת לי. כן, עם המון ילדים בכיתה אני לא מדבר, אבל האמת?
עדיף להיות בודד, אבל עם כבוד עצמי.
אני זה אני, והשאר לא משנה.
תמיד תהיו אתם!
והגלגל ייסתובב, היא תצטרך משהו ואני אגיד לה "אל תבריזי". כלבה.
עוד בסוף השיעור אני הולך והיא אומרת לי:
"אבל תמיד נתתי לך"
"אבל שהייתי צריך באמת לא נתת."
ולחלק ג':
אחרי שיעור ספרות, הלכתי למגמת צילום סוף סוף.
והיינו צריכים לצאת לבית ספר ולצלם חיות. כ"כ התבאסתי שלא הבאתי ת'מצלמה שלי, הייתי מעלה לפה. צילמתי ממש יפה!
אני אוהב לצלם.
אבל מה, פתאום אני יוצא - כל החיות נעלמו להם. אפילו החרגול המגעיל!
אבל בעודי הולך עם השותף למגמה, נתקלנו בציפור מתה. וצילמתי אותה בהתלהבות.
ואז השותף עוד יותר התלהב ועשה לציפור בוק. אבל המורה התלהב מהתמונה שלי!
ואמר שיש בה מסר. על זה שציפור, שמסמלת את החופש, היא מתה.
"נו ברור, הרי בבית ספר הזה אין חופש" חשבתי לעצמי בלב.
אבל הסתפקתי בתמונה גרועה של הפלא' שלי:
אולי אני אבקש מהמורה שיישלח לי את התמונות שצילמתי למייל שלי... מורה נחמד.
וכאן מגיע סיומו של הפוסט.
מחר יש לאח הנודניק שלי יום הולדת. ואני נראה לי בכל זאת אהיה בבית ספר.
וואי, ועכשיו אני נזכר שיש לי בוחן מחר בשל"ח...
כוס אמא של הבית ספר הזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
He's So Unusual