ה-1 לאוגוסט זה בין התאריכים השנואים עליי.
"למה? אבל זה עדיין חופש" - כן כן, אבל זה אומר לי שעבר חצי מהחופש ועוד חודש מהתאריך הזה אני אחזור לכלא.
האמת, אין לי כוחות נפשיים לבית ספר הזה. באמת צריך כוחות.
הטמטום של הילדים בכיתה, שלא נדבר להיאבק עם הטיפשות של המורים שהם רק יודעים להגיד: "מחר בוחן", "מחר מבחן", נו באמת... הם מפליצים אנחנו נבחנים על זה! נמאס לי פשוט! לא רוצה, לא רוצה לחזור ללחץ הזה של העבודות, המבחנים, הבחנים, השיעורים...
כן, אני תלמיד טוב, לפחות ככה אני חושב... יש לי ציונים טובים, למרות שאני מבריז המון והשנה אני נכנס לקטע של התיכון, אסור לי יותר להבריז.
המורה ללשון אמרה לי שאם אמשיך להבריז, לא יגישו אותי לבגרות. נו באמת!
כל הזמן הילדים בכיתה פותחים עליי עין ואומרים: "איך אתה תלמיד טוב אם אתה מבריז על ימין ועל שמאל?" ועל הטמטום הזה אני בכלל לא מתייחס.
אז אני מבריז, אבל אולי אני יושב בבית ולומד? אולי אני משלים מחברות? זה לא שיש לי מזל, אני מבריז ולא לומד ויודע הכל במבחן... הכל אחרי למידה וחרישה על החומר.
ובטח תתחיל השנה והמורים הצבועים יגידו "אנחנו שמחים שחזרתם ללמוד וכולכם חזרתם בריאים ושלמים" גררר....
הצביעות.
אבל מה שאני שונא יותר מכל בבית ספר, זה הילדים.
באמת, הילדים שיותר קטנים ממני הם יותר גרועים מאלו שגדולים ממני.
הם מתנהגים כמו נבלות... כנראה זה מתחיל מגיל קטן.
גם כל הזמן המאבק הזה על הכיסאות המסריחים באוטובוסים המשויפים של הבית ספר, שברור לי שאם היה לי אוטו משלי בחיים לא הייתי עולה על האוטובוסים המסריחים האלו.
להיאבק עם ילדים מסריחים על מקום מסריח באוטובוס "אני ישבתי פה!" "שמור!" כוס אמא שלכם, אתם קניתם ת'מקום באוטובוס?! 
ובכלל כל הפרוצות והערסים של הבית ספר כל הזמן נדבקים אליי, אך אני לא מתייחס לאף אחד, שם לי ת'אוזניות של האמפי באוזניים, האמפי אני תולה על החולצה (יש לאמפי שלי קליפס והוא כל הזמן על החולצה, שחושבים על זה, האמפי על החולצה זה כבר חלק מהלוק שלי 
) וכך בעזרת המוזיקה אני לא שומע ת'דברים המסריחים שיוצאים להם מהפה, ופשוט יושב בשקט בהסעה, כי בבוקר בהסעה אני עייף ועצבני, אני שונא לקום בבוקר ובהסעה בחזרה אני גם עם המוזיקה בשקט כי אני עייף מהיום שהיה.
אמן שהשנה הזאת תהיה אחרת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
He's So Unusual
