אז היה לי בוחן במתמטיקה.
בדרכי לבית ספר, בהסעה המסריחה עם הילדים המסריחים התפללתי לאלוהים שאני אקבל ציון טוב, כי מזמן לא היה לי כזה.
טוב, הגעתי לכיתה וחיכיתי למורה.
המורה נכנסה ואמרה שהיא מאד מרוצה מהבחנים.
היא פתחה את יומנה והתחילה לקרוא שמות של ילדים שהיא מאוד מרוצה מהם.
"מאי... נוי... לינוי..."
ואז ישבתי לי במקום וחשבתי לעצמי "הנה, לא קיבלתי ציון טוב. כמה צפוי".
ואז פתאום היא אמרה:
"מתן."
ישר קפצתי לשמיעת השם וחשבתי שאני מדמיין.
הייתי מסוקרן לדעת כמה קיבלתי, אך המורה החליטה לחלק את הבחנים בסוף השעתיים.
בנתיים היא פתרה תרגילים על הלוח שלטענתה הם יופיעו בבגרות, והאמת זה היה ממש קל - והשמחה הייתה כפולה.
השעתיים המייגעות הסתיימו, היא חילקה את הבחנים והסתבר שקיבלתי 90!
אבל כמובן שלא יכול לקרות לי דבר משמח בלי דבר רע.
אז רבתי עם חבר שלי באותו יום.
הוא קרא לי "זבל של בנאדם" אני כתגובה נעלבתי והלכתי.
באותו יום לא דיברנו ב-כ-ל-ל.
והרגשתי כמה בודד אני. אפילו סינדי (החתולה) נעלמה ואין לי יותר למי לתת את החלק הקשה בכריך.
אתם לא יודעים כמה קשה זה לא לדבר כל היום.
אני כל הזמן מנחם את עצמי ואומר לעצמי בלב "ב-2014 אפרוץ ואראה לכולם מה זה..." אבל בנתיים אני לבד.
וזה קשה.
אבל בסופו של דבר, היום השלמנו והמשבר מאחוריינו 
סיימתי את הרישום הראשון שלי באמנות!
הנה הוא לפניכם:
והיד שלי אחרי שסיימתי:
כן, מזעזע. העיקר שרישום אחד מאחוריי.
היום היה לי 5 שעות מש"ק.
כמעט השתגעתי, חילקו אותנו לקבוצות בתוך הקבוצה ושמו אותי עם כל הילדים שאני לא מדבר איתם.
ישבתי לי כל ה-5 שעות האלו בכיסא ושמעתי מוזיקה.
ושוב, הייתי בודד ומשועמם.
עוד התקשרתי לאנשים בפלא' כי היה לי משעמם, אך כולם פשוט ניפנפו אותי ואמרו "אנחנו עסוקים" וסגרו.
התקשרתי לחבר ההוא שרבתי איתו, שהיה באותו זמן ברפת, ועד שהוא ענה... בואו נגיד שאת הנשיא יותר קל לתפוס.
אחרי שהוא ענה, שאלתי אותו "למה לא ענית? הידיים שלך היו מלאות בחרא?" 
וגם שלחתי לנעמה SMS, ורק אחרי שנה היא נזכרה לצלצל בחזרה, בשיעור ספרות.
מזל שהפלא' היה על רטט.
אגב, איך אפשר בלי הטראגוס שלי-
הוא במצב לא כ"כ טוב. צומחת לו גולה קטנה כזו.
אני חייב (!!!!!!!111) מי מלח ים.
אוף, אני מקווה שאין לי זיהום או משהו... זה מה זה מבאס אותי לאללה.
ועוד היום נפטר מישהו כתוצאה מפירסינג בלשון, אז בכלל:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3600047,00.html
יהי זיכרו ברוך.
ונו, זו גם הזדמנות להשוויץ בגלח והאוזן המחוררת שלי...
וקבלו איזה חוצפנית אישה אחת באוטובוס!
אני עולה לי, והתיישבתי לרוע מזלי מאחוריי אישה חוצפנית.
טוב, הכל טוב ויפה, אך האישה חטפה ג'ננה והיא והבן שלה החליטו להוריד את הוילון.
ואני כמובן לא הסכמתי, כי פעם אחת בגלל וילון שהסתיר לי ת'חלון פספסתי את התחנה שלי וירדתי בכפר חב"ד!
אז לא הסכמתי, אז סידרתי את הוילון שיהיה באמצע...
אבל לא! החוצפנית לא רצתה באמצע! היא רצתה שהוילון יהיה על כל החלון!
אני מנסה להעיף את הוילון שיעלה למעלה, אבל המניאקית החזיקה אותו ביד שלה!!!
"אה, ככה את רוצה?" חשבתי לעצמי בלב. "אוקיי, בסדר."
עזבתי את הוילון, וחיכיתי שהתחנה שלי תגיע.
היא ראתה שהתייאשתי והורידה את היד שלה מהוילון.
ברגע שהאוטובוס עצר בתחנה, ישר הורדתי את הוילון.
פתאום אור גדול של שמש נכנס לאוטובוס, ועוד החוצפנית בשיא חוצפתה הסתובבה אליי ושאלה: "למה?!"
כמובן שלא התייחסתי, שמעתי מוזיקה באמפי וירדתי.
ועוד שיא של השיאים של החוצפה- אישה זקנה אחת אומרת לי ברגע שהיא הורידה ת'וילון "תשים את הוילון בחריץ (שמחזיק את הוילון)".
מי ביקש ממנה להתערב?!?!
שאלתי אותה?!
גם לה לא עניתי והחזרתי את האוזניה לאוזן כשהיא דיברה אליי.
בכלל, הזקנים האלו ממש נמאסו עליי בזמן האחרון.
עד לא מזמן כיבדתי אותם, אבל היום? הם זבלים. המיץ של הזבל. בדיוק כמו הערסים והפרוצות במדינה.
עוד אתמול עוד זקן מסריח אחד צעק על אמא שלי וקרא לה דבילית.
מי הוא שיקרא לה דבילית?!
מה הוא מכיר אותה?!
הוא פגש אותה פעם אחת?!?!
מסקנה-
כולם זבלים.
כולם צריכים למות.
גם זקנים, גם בני טיפש-עשרה, גם מבוגרים- פשוט כולם.
אמן שכל המדינה המזדיינת הזאת תלך לעזאזל.
ואלו כל עדכוניי לתחילת השבוע.
וואי, אם אלו עדכוניי היום, אני לא רוצה לדעת כמה עדכונים יהיו בסוף השבוע...
המשך שבוע טוב לכולם!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
He's So Unusual
