קודם כל, המלחמה.
אתמול גייסו את דוד שלי. אתם יודעים מה זה בשביל ילדה בת 13, שיש לה מספיק דאגות ממבחן במתמטיקה שיהיה או לא יהיה, לשמוע דבר ראשון על הבוקר "גייסו את עומר"?
מקווה בשבילכם שלא.
וזה לא כולל את העובדה שיש לי בערך שלושים קרובים בדרום, שעוד בן דוד רחוק שלי אמור להתגייס, ושאני לא יודעת מי מהמשפחה שלי משרת, או אמור לשרת בכלל.
רק מזל שאח שלי חתם שנת שירות.
די, שייגמר כבר. שרק יהיה שלום. שאני אוכל לנסוע לטיול שנתי בלי לדאוג שתעוף לי קטיושה מעל הראש,
שאני אוכל ליהנות מהחיים שלי כילדה, בלי דאגות לגבי מה שהולך בדרום, בלי לשאול כל חצי שעה אם דיברו כבר עם עומר, אם דיברו עם הקרובים מבאר שבע, אם הכל בסדר, ולמה הם לא באים לפה כבר.
תנו לחיות בשקט.
דבר שני, מצטערת על ההזנחה. כל פעם שניסיתי לגמור את הפרק, מישהו העיף אותי מהמחשב, והלכה כל המוזה.
מהפרק הקודם:
"אז תלכי ללמוד מוזיקה, לא?" הוא אמר, וחשב שזה בטח מה שהוריו אמרו לו כשהיה קטן, כשעוד חשבו שהוא חמוד, רק שהוא אמר שהוא ירצה לשחק כדורסל, ובשביל זה לא צריך להיות חכם.
"אתה תיקח אותי לבצפר?" היא שאלה בתקווה.
"אם תהיי מוכנה עוד ארבעים דקות, כן" הוא אמר.
"טוב" היא אמרה, ורצה בחזרה למעלה.
"למה היא חושבת שלא צריך ללמוד? מה יהיה עם הילדה הזאת?" הוא שמע את אימו אומרת.
"כמה תלונות יש לך.." הוא אמר, ומיד התחרט.
-
ההורים שלו הסתכלו עליו.
הוא רצה למלמל סליחה, אבל הבין שאין לא על מה להתנצל.
"איך אתה מדבר לאמא שלך?!" אמר לו אביו בזעם. "כמה היא נתנה לך בחיים וככה אתה מדבר?!"
"מה היא נתנה לי בחיים? הכל קניתי והשגתי לבד." הוא ענה, והרגיש שזה הרגע לומר את שורת המחץ, ולברוח, אבל אבא שלו המשיך לצעוק.
"אתה אין לך טיפת כבוד! משלמים לך הון על הבית ספר הזה, כי אתה רצית להתקבל אליו, ככה את מתייחס להורים שלך?! חתיכת כפוי טובה!"
"אני לומד על מלגה בבצפר הזה, וזה ממש לא בזכותכם! שום דבר שעשיתי לא קשור אליכם! תראו את מאות'! לא חזר בכלל הביתה היום! הילד בן 14 ולא אכפת לכם איפה הוא מסתובב! אתם כל הזמן אומרים לי שאני לא בסדר, תראו איך אתם מטפלים בילדים שלכם!" הוא צעק והשאיר את הוריו המומים.
הוא עלה למעלה, ונכנס לחדרו המיניאטורי.
הוא נשכב על המיטה.
"יופי, דביל" הוא חשב. "הרסת לעצמך כל סיכוי להשלים עם ההורים שלך עכשיו. מטומטם. וסביר להניח שהרסת למאות' את החיים. מאושר?" הוא חשב.
כן, זה שימח אותו, למען האמת.
נמאס לו שההורים שלו חושבים שהם נותנים לו הכל, כשבעצם הם לא יודעים בכלל מה יש לו ומה אין לו.
נמאס לו שההורים שלו חושבים שמאות' כזה מושלם, ושרק ריק יודע מה הוא באמת עושה.
נמאס לו מהכל.
באותה שנייה הוא נעמד ליד החלון ופתח אותו.
הוא חשב פעמים רבות על התאבדות, לא ברצינות כמובן, אבל תמיד תהה מה היה קורה אם פתאום הכל היה נגמר.
הוא התיישב על עדן החלון והסתכל למטה.
הוא כבר עמד לקפוץ כשהדלת נפתחה.
זה היה מאות'.
הוא היה שיכור כנראה, או שהעמיד פנים שהיה.
"עוף מכאן.." אמר ריק.
"אתה רוצה לקפוץ?" הוא אמר "אמא, ריק רוצה לקפוץ! הוא רוצה למות!" אמר מאות' וצחק. "לא נורא. תקפוץ"
"מאות', שתוק!"
"מה הוא רוצה?! הילד המטומטם הזה, רק סבל הוא רוצה לגרום לי!" הוא שמע את אימו צועקת.
"נראה אותך קופץ." אמר מאות' והסתכל עליו בזלזול.
הוא הרגיש איך הוא מתנתק מעדן החלון. הוא הרגיש את הרוח בשיער שלו. הוא חייך.
הוא קפץ משם כבר הרבה פעמים, רק שהפעם הוא התכוון פשוט לתת לעצמו לפגוע באדמה.
"זהו. עוד מעט הכל ייגמר" הוא חשב. "כלום לא יכאב יותר" .
הוא הרגיש איך הוא פוגע באדמה.
-
"אלכס?" קראה מישל.
אלכס הסתובב וחזר למטבח.
"מה קרה?" היא שאלה.
"כלום.. לא משנה" הוא אמר.
היא ידעה. בלי להבין, רק מהמבט על הפנים שלו.
-
"In your head, in your head, zombie, zombie"
היא שמעה את הפלאפון שלה מצלצל.
היא ענתה.
"הלו?"
"בוקר מאמי"
"מי זה?" היא ענתה, חצי ישנה.
"אאוץ'"
"סליחה, אני עייפה. מי זה?"
"בראדלי"
"היי בראדלי.."
"נו מה, את באה?"
"לאן?"
"לבצפר יא מסטולה" הוא אמר וצחק.
"איזה יום היום?" היא שאלה, והתיישבה על המיטה בבהלה.
"שלישי, יש בגרות במתמטיקה" אמר בראדלי.
"מה?!" היא צעקה.
"כן.."
"ביי!" היא צעקה שוב, וניתקה.
היא הסתכלה במראה. היא בקושי ישנה בלילה, וראו את זה על פניה.
"אוייי דאמיט!!!"
תוך חצי שעה היא התארגנה, ויצאה לבית הספר.
היא הגיעה תוך עשר דקות, שבמהלכן חשבה על אתמול בערב, ובעיקר על ריק.
היא התיישבה בכיתה.
רכז השכבה נכנס, וחיכה לשקט.
"תלמידים, שקט" הוא אמר בשלווה.
התלמידים ישבו במקומם. אף אחד לא אמר מילה.
"צר לי לפתוח את הבוקר עם הודעה כזאת, אבל אני חייב לבשר לכם.." הוא אמר.
הכיתה נדרכה.
"תלמיד מבית הספר שלנו, מהכיתה הזו ממש, נפגע קשות היום בבוקר.. הוא הובהל לבית החולים, מצבו קשה, אבל יציב." הוא הוסיף, בלי טיפת רגש בפניו.
היא ידעה מיד במי מדובר. כולם היו בכיתה חוץ ממנו.
היא הרכינה את ראשה והתחילה לבכות.
"מדובר, כמו שאני בטוח ששמתם לב, בריק סטיבנס. ההנהלה החליטה לשחרר את הכיתה עקב האירוע. המבחן שלכם במתמטיקה ידחה למועד מאוחר יותר"
היא לא שמעה כלום מאז שאמר שריק נפגע. הדמעות כאילו הקיפו את ליבה, ויצרו חומה סביבה.
היא ישבה שם במשך חצי שעה, אחרי שכולם כבר הלכו, ובכתה.
-
נו, איך?
מקווה שאהבתם, ושתהיה לכולכם שנה טובה,
ושלום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
