פרק 70
~מנקודת מבטה של ג'ניפר~
הבעת הפנים של הרופא הייתה מפחידה, הוא החזיק ביד את תוצאות הבדיקה והעביר לאמא שלי
"אני לא מבינה..." היא אמרה
"אמא, מה קרה?" שאלתי
"תסביר לי בבקשה מה זה אומר..." אמא שלי אמרה לרופא.
"זה אומר שמאיה בריאה" הוא אמר
"מה???" שאלתי המומה ומבולבלת
"היא החלימה, הכל בסדר, הלוקמיה נעלמה..." הוא אמר
"איך זה יכול להיות???" שאלתי
"אנחנו גם לא יודעים, זה נס"
ידעתי שזה לא נס....
זה בטח...כריס, שומר עלינו מלמעלה, שומר על האופטימיות שלנו.
"אנחנו עדין מעדיפים שתבואו לבדיקות פעם בשבוע, עד שנהיה בטוחים" הוא אמר
"כמובן...תודה" אמא שלי הרימה את מאיה ומיהרנו להסתלק משם, כדי שלא נגלה שהכל היה טעות.
הגענו הביתה.
נסעתי ישר לצ'אק.ידעתי שכולם יהיו שם, שיר סיפרה לי שהם קבעו להיפגש אצלו.
פתחתי את הדלת וכשנכנסתי כולם שתקו.
"את לא אמורה להיות בבדיקות עם מאיה?" יובל שאל
"היינו" אמרתי עדין המומה.
~מנקודת מבטו של סבסטיאן~
"היינו" היא אמרה והבעת הפנים שלה הייתה המומה.
"אבל...?" פייר שאל והתכוננו לגרוע מכל.
"היא..היא בסדר, היא בריאה, היא החלימה..." ג'ניפר אמרה וכולנו היינו המומים
"מה??" שאלנו
"הבדיקות הראו שהלוקמיה שלה נעלמה או משהו!אני לא יודעת!" היא אמרה בחיוך ענק.
"את רצינית???" רצתי אליה וחיבקתי אותה
"אני רצינית לגמרי!זה...זה לא אמיתי..." היא אמרה
כולם פתאום קפצו עלינו .
"אני פחדתי בכלל לספר על זה" ג'ניפר אמרה
"למה?" שיר שאלה
"פחדתי שברגע שאני אגיד את זה בקול זה יעלם...לאחרונה לא קורים לי דברים טובים" היא אמרה
אני יודע שבשבוע האחרון היא חזרה לאימונים עם הלהקה, ושזה קשה לה...אבל היא אוהבת את זה. חוץ מזה, ככה היא מוציאה עצבים, ואנרגיות. אסור לשמור את זה בבטן...
"אז הנה קרה דבר טוב!מאיה בסדר!" פייר אמר וכולנו צעקנו בשמחה.
בשעה 10 ליוויתי אותה הביתה.
"אני יכול לעלות לראות את מאיה?" שאלתי
"ברור, אתה לא צריך לשאול..." היא אמרה.
אני מניח שהיה לי ברור שבזמן הזה אני והיא נתרחק מעט, מבחינה נפשית, או רוחנית או משהו. היא פחות מדברת, פחות מספרת, היא פשוט פחות שם. למרות שהשתדלתי כל יום לבוא אליה, הרגשתי שהיא בעולם משלה...והבנתי אותה.לפחות ניסיתי.אני לא מתלונן...מה פתאום. אני אומר תודה על זה שהיא עדין איתי.אני יודע שקשה לה.
עלינו אליה, מאיה קפצה עליי...
"אני בריאה, אני בריאה, אני בריאה!" היא חייכה והחזיקה ביד את הבובה שקניתי לה
"ואי, זה מה שאני קניתי לך??" הבאתי לה נשיקה גדולה בלחי
"כן!קראתי לה בריאנה!" היא אמרה בחיוך
"איזה יופי" חייכתי.
~מנקודת מבטה של ג'ניפר~
הלכנו לחדר שלי.
ישבנו על המיטה וראינו טלוויזיה מחובקים.מדיי פעם עדין הופיעו משדרים על מה שקרה בבסיס. על המארב שהיה ועל ההרוגים.
היה קשה כל פעם מחדש לשמוע את זה.
ישר העברנו ערוץ.
לבסוף ראינו סרט.נרדמתי על סבסטיאן באמצע.
"ג'ני...ג'ני..." הוא העיר אותי
"הא?מה?" שאלתי
"אני הולך מתוקה שלי, נתראה מחר?"
"כן.." אמרתי
"לילה טוב" הוא הביא לי נשיקה על המצח והלך.
*עבר שבוע.
יום שישי...
סבסטיאן הגיע אליי ב9.
"ג'ני..."
"הא?"
"תראי..אה...אני רוצה בבקשה שתבואי אליי מחר..."
"למה שלא תבוא אתה אליי?" שאלתי
אני לא נוהגת לצאת הרבה מהבית חוץ מלאימונים
"זה חשוב לי...שתבואי אליי...בבקשה..."
"אוקי" אמרתי.
למחרת ב5 הגעתי אליו. הוא החזיק קופסא גדולה ושמיכה ויצא מהבית.
"חשבתי שאני באה אליה, ונשארים אצלך" אמרתי
"אה..בואי איתי" הוא אמר.
הוא פתח את האוטו של אחיו, הכניס למושב האחורי את הקופסא הגדולה ואת השמיכה. והתחלנו לנסוע.
הגענו לים.
"אנחנו בים" אמרתי
"אני יודע" הוא אמר
הוא החזיק את הקופסא הגדולה ואת השמיכה והתחיל להתקדם.
הלכתי אחריו, הוא עצר כמה מטרים לפני המים ופרש את השמיכה
"למה לקופסא הזו יש חורים?" שאלתי
"אה..מישהו פיקשש כשהכין אותה..." הוא אמר
הוא הניח את הקופסא והתיישב, התיישבתי לידו.
"תראי..אני יודע שזו לא הייתה תקופה קלה בשבילך, ואני תמיד פה בשבילך, ותמיד יהיה, אני לא רוצה שתרגישי לבד..אני לא רוצה שיישארו לך טראומות או משהו...תדעי שיש המון אנשים שאוהבים אותך, ושאכפת להם ממך...תדעי שאת אף פעם לא לבד-"
"סבסטיאן..קרה משהו?" שאלתי
"דיברתי עם אמא שלך, והיא הסכימה-"
"הסכימה למה?" שאלתי
"למה שהצעתי..." הוא אמר
"מה הצעת?" שאלתי.
"הצעתי משהו מסוים, כי רציתי לתת לך את ההרגשה הכי טובה, שתדעי שאני יעשה בשבילך הכל, ושתמיד יהיה לך עם מי לדבר..."
"אוקי...תגיע לעניין" אמרתי
"הבאתי לך משהו..." הוא אמר והניח את הקופסא מולי.
"מה זה?" שאלתי
"תפתחי את הקופסא..."
הרמתי את המכסה, ולא האמנתי למה שראיתי.
גור כלבים קטן ויפהפייה שכב לאורך הקופסא. העיניים שלו היה עצומות.
"קטנצ'יק.." סבסטיאן ליטף אותו מאחורי האוזניים, הגור התעורר וישר התרומם, הוא הרים את שתי הרגליים הקדמיות שלו לקצה הקופסא והוציא את הלשון מהפה, כאילו מחפש יד ללקק...
הושטתי את היד והוא ליקק לי את היד, הרמתי אותו והוא לא הפסיק ללקק לי גם את הפנים...
"הוא כל כך קטן" אמרתי "אתה בטוח שאמא שלי הסכימה לדבר הזה?" שאלתי מוקסמת.
"כן" הוא חייך
"הוא מדהים!" הרמתי אותו באוויר והחזקתי אותו בחיבוק...
"תבחרי לו שם..." הוא אמר
"באמת?" שאלתי
"כן.." הוא אמר
"אוי, סבסטיאן, איך אני אודה לך?"
"את לא צריכה...רק תבחרי לו שם..."
ישבתי במשך שתי דקות וחשבתי.
"אני יודעת..." אמרתי
"כן..?"
"אני אקרא לו כריס, כן...מעכשיו קוראים לך כריס"
נישקתי את הפנים הקטנות של הגור.
"זה שם מושלם..." סבסטיאן אמר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
