פרק 25
ואז פתאום הבחנתי בעינב, לא לבד.
שלחתי לה SMS, בלי שאף אחד מהם יראה
"אם את רוצה לחיות, תפגשי אותי בשירותים, ועכשיו!"
"אני הולכת לעשות פיפי, כבר באה" אמרתי ורצתי לשירותים, היא הייתה שם.
"מה את עושה פה??" היא שאלה
"השאלה מה את עושה פה?!ועם מי?!"
"יצאתי לסיבוב עם תום...שיעמם לי בחדר" היא אמר
"אין לך במקרה את פייר שיצא איתך לסיבוב?" שאלתי
"בטח, אבל הוא נראה לי עייף...ובדיוק תום התקשר..."
"כן, מקריות, נכון?!"
"קרין!מה יש לך?!"
"כלום!אני רוצה שתבואי איתי" אמרתי
"לאן??" היא שאלה
"החבר שלך כבר לא כזה עייף" אמרתי
"טוב, בסדר..."
כשראיתי את תום השתדלתי להתעלם ממנו. למרות שהוא ממש עלוקה
"טוב, תום, תקשיב, אני והיא...הולכת לחבר שלה" אמרתי
"יש לך חבר?" הוא שאל את עינב
"זו הפעם האלף שאני אומרת לך!פייר!הוא החבר שלי"
"אה..הסולן של סימפל פלאן..אהא...ברור..."
"טוב...הלכנו..בי" אמרתי ומשכתי אותה משם
"מה החיפזון?" היא שאלה
"הוא אפילו לא מאמין לך" אמרתי
"לא מאמין למה?" היא שאלה
"לזה שאת ופייר חברים, הוא בטח חושב שאת חיה בסרט" אמרתי
"אוי, נו באמת..."
"אני רצינית!את שומעת את הטון שלו כל פעם כשאת מזכירה את הלהקה?!"
ואז פייר וסבסטיאן היו מאחורינו
"עינב!" פייר אמר
"פיירי!" היא חיבקה אותו
"לאן נעלמת?" הוא שאל
"אה..סתם סיבוב..." היא אמרה והסתכלה עליי. היא אפילו לא טרחה להזכיר את תום.
"לבד?" הוא שאל אותה
"כן..היית עייף"
"אני עף פעם לא עייף להיות איתך..." הוא אמר ונישק אותה
"טוב..נשאיר אתכם לבד..." אמרתי והלכתי, סבסטיאן אחריי.
"נטשנו אותם" הוא אמר
"אני חושבת שהם שמחים" אמרתי
המשכנו להסתובב ופגשנו גם את רינת וצ'אק ונשארנו איתם לכמה דקות.
"יש משהו מעניין כאן?" שאלתי את רינת
"לא, הקניון הזה ממש משעמם..." רינת אמרה
"את רצינית??" שאלתי
"כן..אבל יש מקום ממש, ממש יפה...זה אגם כזה עם המון אורות לבנים חלשים, והברבורים שוחים שם באגם, אני וצ'אק היינו שם שעתיים, פשוט ישבנו יחד, זה מקום מדהים" היא אמרה
"איפה זה?" סבסטיאן שאל
"אתם ממשיכים ישר מהקניון, ואז יש שלטים..." היא אמרה
"נשמע נחמד" אמרתי
"תלכו לסיבוב שם, אסור לפספס את זה" צ'אק אמר
"תלוי בה" סבסטיאן אמר
"לי אין בעיה.." אמרתי
"אז נזוז" הוא אמר
יצאנו מהקניון, והתחלנו ללכת.
והלכנו, והלכנו, והלכנו
"היא לא אמרה שיש שלטים איפשהו?" שאלתי
"איפשהו..." הוא אמר
"אני בסמטה חשוכה, ומפחידה בטירוף, בעיר שאנחנו לא מכירים, באזור שאין לנו מושג איך ללכת בו.." אמרתי
"תירגעי..אני בטוח שנמצא את המקום"
"מה שמדאיג אותי זה לא אם נמצא את האגם, זה אם נמצא את הדרך חזרה..."
"ואם לא?קוראים למונית, והיא לוקחת אותנו חזרה למלון"
"סבס..אני ממש לחוצה, אז כדי שפשוט נצא מכאן..."
"את רועדת.."
"כי אני לחוצה!!"
"לא רואים!" הוא צחק
הלכנו במשך שעה, ולא ראינו שלט אחד אפילו
"תתקשר לצ'אק" אמרתי
"אין קליטה" הוא אמר
"מה?!"
הוצאתי את הפלאפון שלי וגם לי לא הייתה קליטה
"אני לא מאמינה!" אמרתי
"אפילו אי אפשר להתקשר למונית" הוא צחק
"סבסטיאן!!"
"מצטער, מה קרה, מה הלחץ..??"
"איפה אנחנו??בלונדון?יופי!איך מגיעים לקניון, איך מגיעים למלון?!"
"קרין..תירגעי..."
"אני לא יכולה, אני לא יכולה!" אמרתי כולי לחוצה ומבוהלת.
הוא פשוט חיבק אותי.
הוא תמיד ידע איך להרגיע אותי.
לאט, לאט הפסקתי לרעוד, ונתתי לו לעטוף אותי בחיבוק החם שלו.
"נרגעת?" הוא שאל
כן
"לא" אמרתי
רק אל תפסיק לחבק אותי
"אני איתך..אין לך מה לדאוג...אל תהיי לחוצה"
הרשתי לעצמי להריח אותו, להרגיש אותו, להיות איתו.
"נמשיך ללכת?" הוא שאל
"אוקי.."
הרפינו מהחיבוק והמשכנו ללכת.
הגענו לרחוב ללא מוצא, חזרנו מאותה הדרך בה באנו. עד שכבר לא יכולתי יותר.
"אני חייבת לשבת" אמרתי
"כואבות לך הרגליים?" הוא שאל
"כן, מאוד.."
"אני לא זוכר שראינו ספסלים פה..."
"אפילו מדרכה" אמרתי
"יש כאן.." הוא הצביע על המשך הכביש
התקדמתי לשם והתיישבתי.
נאנחתי
"התעייפת?" הוא שאל והתיישב צמוד אליי
"כן..הרגליים שלי כואבות והעיניים שלי מתות להיסגר, אפילו לכמה דקות" אמרתי
"עכשיו רק..אה..עכשיו 1.."
"בלילה?!"
"לא...לפנות בוקר"
חייכתי.
התגעגעתי להומור שלו.
"רגע אחד.." הוא קם פתאום והסתכל על נקודה מסוימת
"זה..זה שלט!" הוא אמר
"איך עלית על זה?" שאלתי
"לא!תראי!" הוא תפס אותי ביד ומשך אותי
על השלט היה רשום
~לאגם הברבורים הקסום~
"לאגם הברבורים הקסום??" צחקתי "לא יכלו למצוק משהו יותר קיטשי מזה?"
"תראי!" הוא הצביע.
כמה מטרים מאיתנו היו האורות הלבנים החלשים, שרינת אמרה.
"הגענו!" הוא אמר
רגע אחד
הגענו??
"הגענו?!" שאלתי מופתעת
"הגענו!" הוא צחק
"הגענו!!!" צחקתי וחיבקתי אותו
"סוף סוף.." הוא הרים אותי באוויר
"סבס!"
"מצטער" הוא צחק
"יאלה, נלך לשם!" משכתי אותו
"חשבתי שכואבות לך הרגליים!" הוא אמר
"תחשוב שוב!"
הגענו לשם.
ובאמת, שבאמת, אין מקום יותר מדהים מהאגם הזה.
בדיוק כמו שרינת תיארה.
אגם עגול, בפינה מנורות שמראות את צורת האגם.
ספסלים מעץ, מנורות ארוכות שנותנות אפקט של אור לבן חלש על האגם.
"יאו.." הייתי המומה
"אין דברים כאלה בקנדה.." הוא אמר
"אין דברים כאלה בשום מקום שהיינו בו" אמרתי
"בואי נשב.."
הוא החזיק את היד שלי והלכנו לשבת
ישבנו אחד ליד השני.
"את לחוצה?" הוא שאל
"לא..למה?"
"את רועדת" הוא אמר
"באמת?" שאלתי
"כן.."
הוא הוריד את הז'קט שלו
"מה אתה עושה?" שאלתי
"מביא לך.." הוא הניח את הז'קט שלו על הכתפיים שלי
"תודה" הסמקתי.
פיהקתי, בפעם המאה.
"תניחי ראש על הכתף שלי ולכי לישון לכמה דקות"
"מה פתאום, איך נחזור?"
"נחזור עוד שעה..זה לא עניין גדול.." הוא פיהק
"גם אתה עייף" צחקתי
"נו בטח, הדבקת אותי מכל הפיהוקים האלה.." הוא אמר
אז...הרשתי לעצמי להניח את הראש על הכתף שלו, הוא הוציא את היד שלו מצד הגוף וחיבק אותי.
עצמתי עיניים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
