"כל זמן שאני כותב, אני חי."

(לפרק 2)

"קרה לי דבר מוזר הלילה", אמרה ג'ני. "חלמתי על הילדה שמופיעה בציור, וכשקמתי בבוקר הרגשתי צורך בלתי מוסבר לצייר אותה. פשוט לקחתי דף ולא הפסקתי לצייר עד שכל הציור היה גמור. ואני בכלל לא מכירה אותה!"
עומרי שתק והמשיך ולהביט בציור.
"ומה שעוד יותר מדהים", המשיכה, "זה שאני יודעת עליה פרטים אישיים, למרות שאני בכלל לא מכירה אותה! היא בת 12 וקוראים לה.."
"שיר", אמרו שניהם ביחד.
ג'ני התבוננה בעומרי בתדהמה. "ומאיפה אתה יודע?!"
עומרי נאנח. "אני צריך לספר לך משהו", אמר. "בואי, שבי", הוא הצביע על המיטה שלו.
"חכה רגע, זה עוד לא הכל", אמרה. היא התכופפה לשקית השניה והוציאה משם חבילה עטופה בנייר צבעוני. היא הושיטה את החבילה לעומרי. "זאת מתנת היומולדת שלי", חייכה. "מזל טוב."
"תודה", אמר עומרי ולקח את החבילה מידיה. הוא התיישב על המיטה והחל להסיר את נייר העטיפה. ג'ני התיישבה לידו.
כשסיים להסיר את נייר העטיפה, הוא לא האמין למראה עיניו. מולו עמדה קופסה כחולה בצורת לב עם מכסה שקוף, ובתוכה..
"זה עוד סיפור מוזר לגמרי", אמרה ג'ני. "הייתי אתמול בפסטיבל לתאטרוני רחוב, והיו שם הרבה גולות כאלה. פתאום הרגשתי צורך מאוד חזק לקנות אותן. את כל הגולות האלה קניתי אתמול, המוכרת נתנה לי אותן בשקית. לא שאני לא אוהבת גולות, אבל מעולם לא קניתי אותן בכמות כזאת.."
עומרי שתק. הוא היה המום מכדי לדבר.
"ובחלום הזה בלילה, הילדה הזאת שחלמתי עליה אמרה לי לתת את הגולות האלה שקניתי לך, בתור מתנת יומולדת. וכשקמתי, הרגשתי שאני פשוט חייבת לעשות את מה שהיא ביקשה. לא יודעת למה. אבל לא רציתי להביא אותן בשקית, וזאת הקופסה היחידה שמצאתי בבית, אז שמתי אותן בתוך הקופסה הזאת והלכתי לאחת החנויות כדי לעטוף אותה", היא אמרה מעט בביישנות.
עומרי היה לגמרי מבולבל. הוא לא ידע מה להגיד.
"אתה בסדר?" שאלה ג'ני בדאגה.
עומרי המשיך לשתוק עוד כמה רגעים, מתלבט. "אני רוצה להראות לך משהו", אמר לבסוף. אחר קם וניגש לארון שלו.
הוא פתח את הארון, פישפש בכיסי מכנס הבית שלו, והוציא משם את מחזיק המפתחות בצורת התופים.
אחר סגר את הארון וחזר לשבת על המיטה. "תראי", הוא הושיט את מחזיק המפתחות לג'ני.
ג'ני אחזה במחזיק המפתחות במהירות. "מאיפה יש לך את מחזיק המפתחות הזה?" שאלה בפליאה. "אין אותו באף חנות בארץ, הוא היה רק אתמול בפסטיבל לתיאטרון רחוב!"
"אז זהו. ש.. אני הייתי בפסטיבל הזה", אמר עומרי.
"לא נכון", אמרה ג'ני, "התקשרתי אליך אתמול הביתה לשאול אם בא לך ללכת לפסטיבל ביחד כי הפלאפון שלך היה כבוי, וההורים שלך אמרו לי שאתה יושן."
"זהו, שאני לא יודע אם באמת ישנתי או לא", אמר עומרי.
"מה זאת אומרת?" שאלה ג'ני, לא מבינה.
"תקשיבי", אמר עומרי בהיסוס, "אני יודע שזה יישמע הזוי לגמרי, אבל.." הוא סיפר לה את כל הסיפור, מההתחלה עד הסוף.
"את רואה, השרשרת הזאת שקניתי לה אפילו מופיעה בציור שלך", אמר והצביע על הציור, שהיה מונח על המיטה שלו.
ג'ני שתקה כמה דקות, מהורהרת. עומרי כבר התחיל להצטער שהוא סיפר לה את הכל. הוא חשב שדווקא היא תאמין לו, אבל כנראה שהוא טעה.. טוב, אפשר להבין אותה, הסיפור הזה באמת לא נשמע אמין במיוחד.
לבסוף ג'ני אמרה, "אתה יודע, הסיפור הזה אמנם לא נשמע אמין במיוחד, אבל אני מאמינה לך."
"באמת?" שאל עומרי.
"כן", ענתה ג'ני. "אחרי הכל, גם הסיפור שלי לא נשמע ממש אמין, והוא באמת קרה. וחוץ מזה", הוסיפה, "זה נשמע דווקא די הגיוני למי שיודע דברים שאחרים לא יודעים."
"למה את מתכוונת?" שאל עומרי.
ג'ני נאנחה. "הייתי בספריה לא מזמן, וכשעברתי במדפים של סיפרות הילדים, שמתי לב לספר אחד שם שנראה לי שונה משאר הספרים. רציתי להמשיך ללכת למדפים של הספרים לנוער, אבל משהו הכריח אותי לראות מה זה הספר הזה. חשבתי שזה היה סתם מתוך סקרנות, אבל עכשיו אני בכלל לא בטוחה בזה."
"ואיזה ספר זה היה?" שאל עומרי.
"זה היה ספר שנקרא 'הדמיון הוא העין של הנשמה'. אבל זה לא ספר רגיל. לא רק בגלל מה שכתוב בו, אלא.. כשניגשתי לספרנית כדי להשאיל את הספר, השם שהיא רשמה על הכרטיסיה היה 'אוסף אגדות לילדים'. רציתי לתקן אותה ולהגיד לה שהספר הזה נקרא אחרת, אבל אז היא שאלה אותי אם יש לי אח או אחות קטנים בבית שאני לוקחת את הספר הזה, ומישהי שעמדה בתור מאחוריי ביקשה ממנה שכשאני אחזיר את הספר הזה, אז שהיא תגיד לה, כי יש לה ילד קטן בבית וספר אגדות הילדים הזה נראה ממש טוב. זה היה כאילו שרק אני רואה את השם האמיתי של הספר הזה."
"מוזר.." אמר עומרי. "מה היה בתוך הספר?" שאל.
"זהו, שזה היה החלק הכי מוזר. היה כתוב בו שאם אני רואה את הכיתוב, סימן שאני בעלת דמיון מפותח ומשתמשת בו הרבה, כי אנשים שלא מסוגלים לדמיין לא רואים את מה שכתוב שם. היה גם כתוב שיש עולם דמיוני, שרק אנשים שאוהבים לדמיין ומאמינים שהדמיון הוא חשוב ואי אפשר לחיות בלעדיו, יכולים לראות את העולם הזה, ושבגלל זה מבוגרים לא יכולים לראות את הספר, כי הם שוכחים מהו דמיון. היה כתוב שם שכל היצורים בעולם הדמיוני הזה, וכל המקומות, זה יצורים ומקומות שאנחנו בעצמנו יצרנו, בזכות הדמיון שלנו, והם ימשיכו להתקיים כל עוד אנחנו מאמינים בהם. ברגע שכולם יפסיקו להאמין בקיום של היצורים והמקומות שהם יצרו בדמיונם, כל העולם הזה ייעלם."
"מדהים.." אמר עומרי.
"בהחלט.." אמרה ג'ני. "ואולי זה יישמע לך מוזר, אבל אני מאמינה לזה."
"האמת? גם אני." אמר עומרי. "זה נשמע לי הגיוני. אחרי הכל, תמיד האמנתי שהדמיון ניתן לאנשים לא סתם, שיש סיבה לזה. ושיש סיבה גם לזה שילדים הם בעלי דמיון עשיר ופורה, בעוד מבוגרים מתמקדים במה שנקרא מציאות. מבוגרים פשוט שוכחים מה זה דמיון."
"נכון", הסכימה ג'ני. היא העיפה מבט לשעון שבממיר בחדר של עומרי. השעה הייתה עשרה ל8 בערב.
"טוב, אני אלך עכשיו", אמרה וקמה מהמיטה, "אמא שלך אמרה לי שאתה מחכה לחברים, אז אני לא אפריע."
"אולי תישארי? את לא מפריעה בכלל", אמר עומרי. "אני אשמח אם תישארי למסיבת יום ההולדת שלי."
"אבל אני לא מכירה את החברים שלך טוב ואני סתם ארגיש לא קשורה.." היססה ג'ני.
"אז את תכירי. אל תדאגי, אני אכיר לך את כולם ואדאג שתשתלבי, את רק תצטרכי לשתף פעולה. תישארי.. בבקשה.." עומרי הביט בה במבט מתחנן.
"טוב, בסדר", אמרה ג'ני בחיוך. "אז בוא נשים את הציור והגולות בצד, לפני שהם יגיעו לידיים של החברים שלך", הוסיפה בהקנטה.
"את צודקת", אמר עומרי, והכניס את הציור והקופסה עם הגולות לארון שלו.
"אה רגע! עוד לא קראת את הברכה שכתבתי לך", נזכרה לפתע ג'ני.
"איפה היא?" שאל עומרי.
"בתוך הקופסה של הגולות", ענתה ג'ני.
עומרי פתח את הארון, פתח את הקופסה של הגולות, והוציא כרטיס ברכה קטן שהיה מונח בה, שעליו מצוייר פו הדוב וכתוב "מכל הלב". אחר סגר את הקופסה. הוא הסתובב עם פניו לג'ני, פתח את כרטיס הברכה והתחיל לקרוא בקול.
"לעומרוש!
לרגל יום הולדתך ה18 אני מאחלת לך את כל הטוב שבעולם [מקווה שאני נותנת לך חלק מהטוב שבו], שיקיפו אותך רק אנשים שאוהבים אותך ושלא תפסיק לחייך ולצחוק, שיהיה לך מספיק כסף כדי לחיות בכבוד ושתישאר כמו שאתה כי בדיוק ככה אנשים אוהבים אותך.
אוהבת המון, ג'ני."
הוא סגר את כרטיס הברכה וחייך. "תודה", אמר, והתקרב אליה. הוא חיבק אותה.
"אין על מה", אמרה ג'ני, וחיבקה אותו בחזרה. הלב שלה דפק כל-כך מהר שהיה נדמה לה שעוד רגע הוא יקפוץ החוצה.

הם ניתקו מהחיבוק.

"טוב, עכשיו באמת כדאי שתחביא את כל זה", ג'ני קמה מהמיטה והושיטה לעומרי את קופסת הגולות.

"כן, נכון", ענה עומרי, הכניס לתוך הקופסה את הברכה שג'ני כתבה לו, סגר אותה והכניס אותה בחזרה לארון.
נשמעה דפיקה בדלת.

 "כן?" אמר עומרי.
"עומרי, החברים שלך החלו להגיע", אימו עמדה בפתח עם אורן, אחד מחבריו.
"היי", אמר אורן לעומרי.
"היי", אמר עומרי לאורן וטפח על גבו. אימו של עומרי יצאה מהחדר.
"היי", אמרה ג'ני לאורן בשקט. אורן בירך אותה בחזרה.
"מזל טוב", אמר אורן והושיט לעומרי את המתנה.
"תודה", אמר עומרי, לקח את המתנה והניח אותה בצד. "אניחנו הולכים רגע להביא את החטיפים, טוב?", אמר לאורן.
"אין בעיה", אמר אורן.
"בואי", עומרי אחז בידה של ג'ני ומשך אותה אחריו החוצה מהחדר.

הם נכנסו למטבח.
"באנו לקחת חטיפים", אמר עומרי להוריו.
"אה, ג'ני, את נשארת?" שאלה האם.
"כן", ענתה ג'ני.
"מעולה", אמרה האם בשביעות רצון.
נשמע צילצול בדלת. עומרי ניגש לפתוח.
בפתח עמדה רוני, ידידה שלו.
"היי! המון מזל טוב עומרי!" אמרה לו וחיבקה אותו.
"תודה", אמר עומרי וחיבק אותה בחזרה. היא הושיטה לו את המתנה, הוא לקח אותה מידיה.
היא נכנסה פנימה והחליפה ברכת שלום עם הוריו ועם ג'ני. אח"כ עומרי ליווה אותה לחדר שלו.
ג'ני לקחה כמה חטיפים מהשולחן ופנתה ללכת אחריו.
"ג'ני, חכי רגע", עצרה אותה אימו. ג'ני הסתובבה אליה.
"אם את כבר פה, אז אולי תשמרי על זה שהכל יהיה בסדר? אני ורונן הולכים עכשיו, והחברים האלה של עומרי עלולים להרוס את כל הבית, ואת נראת כמו מישהי שתוכל לשמור שהכל יהיה בסדר. אני בטוחה שעומרי יסכים איתי", חייכה.
"בסדר, אין בעיה", חייכה ג'ני בחזרה.
"תודה רבה", אמרה האם בחום.
ג'ני הסתובבה והלכה לחדר של עומרי. היא לקחה נשימה עמוקה ורצתה לפתוח את דלת החדר, אבל עומרי בדיוק פתח אותה בעצמו.
"הבאתי את החטיפים", אמרה ג'ני והראתה לו אותם.
"אה בסדר, אני הולך להביא את השאר", אמר עומרי.
ג'ני נכנסה לחדר והניחה את החטיפים על השידה. אחר יצאה ופנתה בחזרה למטבח, כשבדרך היא פוגשת את עומרי.
הם חייכו זה לזה, הוא המשיך עם החטיפים לחדר והיא פנתה למטבח לקחת עוד חטיפים.
כשנכנסה למטבח, היא שמה לב שהוריו של עומרי כבר הלכו. היא לקחה כמה חטיפים ופנתה ללכת, אבל כשהסתובבה נתקלה בעומרי.
"חכי רגע", הוא אמר, הוציא בעדינות את החטיפים מידיה ושם אותם על השולחן.
"מה?" שאלה ג'ני.

"רציתי לדבר איתך", אמר עומרי ופתח את פיו כדי להגיד עוד משהו, אך הצילצול בדלת קטע אותו.
עומרי נאנח וניגש לפתוח את הדלת.
ג'ני לקחה את החטיפים מהשולחן והלכה איתם לחדר.

לבסוף התכנסו בחדר של עומרי 15 אנשים. הם דיברו והתפעלו מהתופים של עומרי, אכלו ורקדו. ג'ני נצמדה כל הערב לעומרי, והוא הצליח לשלב אותה בין כולם. היא הרגישה יותר בטוחה כשהיא הייתה לידו.
"מה עם עוגה?!" שאלה פתאום חנה, אחת הידידות של עומרי.
"נכון! איזה מין יומולדת זה בלי עוגה?!" הצטרף שחר, אחד החברים של עומרי.
"טוב טוב, אני אלך להביא", אמר עומרי. הוא פנה לג'ני, "בואי תעזרי לי."
"בסדר", אמרה ג'ני ויצאה בעקבותיו.

במטבח, עומרי ניגש למקרר והוציא את העוגה. חאר פישפש בארונות והוציא נרות. "עכשיו רק צריך לשים את הנרות ולהדליק אותם", אמר עומרי, ולקח נר.
"נכון, ואני אעשה את זה בעצמי, אתה לך לחדר", אמרה ג'ני ולקחה ממנו את הנר.
"מה..?"
"מה ששמעת. כל הקטע זה שתראה את העוגה עם הנרות כשהם כבר דולקים ומוכנים ולא לפני. וחוץ מזה, אמא שלך מינתה אותי בתור אחראית, אז אני אעשה את זה לבד", ענתה ג'ני בחיוך.
"נו אבל זה לא פייר.." אמר עומרי.
"לא רוצה לשמוע כלום. לך לחדר, אני אבוא עוד מעט." אמרה.
"טוב נו.. הנה הגפרורים", הוא לקח קופסת גפרורים ושם אותה על השולחן ליד העוגה. אחר הלך לחדר שלו.
ג'ני השחילה במהירות 18 נרות לתוך העוגה, ואז נזכרה שלא הודיעה לאימה שהיא נשארת ליומולדת של עידו. היא הוציאה את הפלאפון מכיסה ושלחה לאימה סמס. אחר הדליקה את הנרות בעוגה, לקחה אותה ופנתה לחדר.

היא פתחה מעט את החדר, ואחת הידידות של עידו עזרה לה לפתוח את הדלת עד הסוף.

"תכבו את האור!" צעק אחד החברים של עומרי, וחבר אחר כיבה את האור, ואז כל החבר'ה התחילו לשיר "היום יום הולדת".
ג'ני שמה את העוגה על השולחן.
"יאללה, תביע משאלה ותכבה את הנרות", אמר ניקיטה, החבר הכי טוב של עומרי.
עומרי התבונן בג'ני ואחר בעוגה, לאחר מכן עצם את עיניו לכמה שניות, פתח אותן ונשף על הנרות. כל הנרות נכבו בבת אחת.
"שתזכה לשנה הבאה! עד 120 שנה!" שרו חבריו.

אחרי שטעמו מהעוגה, הם המשיכו לדבר ולרקוד. לאחר מכן עומרי פתח את המתנות.
לבסוף, בסביבות 12 בלילה, כל החברים התחילו להתפזר, נשארו רק הוא וג'ני. ג'ני עזרה לו לסדר הכל. אחר התיישבה על המיטה שלו ונאנחה.
היא התבוננה בתופים שלו. "נו, מרוצה ממתנת היומולדת שלך?" שאלה אותו.
"בטח", ענה עומרי, כשהוא מוצא מקום לכל מתנה ומתנה. "ותאמיני או לא, אבל שיר ידעה שאני הולך לקבל אותם", הוסיף.
"באמת?" שאלה ג'ני.
"כן", ענה עומרי.
ג'ני קמה מהמיטה וניגשה לתופים. "אמרתי לך לא לקנות תופים כי הם יגיעו בלי שתצטרך לקנות אותם?" שאלה בחיוך, כשגבה מופנה אליו והיא מתבוננת בתופים.
"כן, וצדקת", עומרי סוף-סוף סיים לסדר את המתנות. הוא עמד והביט בג'ני.
ג'ני הרגישה את מבטו והסתובבה. "מה?" שאלה.
"את כ"כ יפה", אמר עומרי והתקרב אליה.
"תודה", חייכה ג'ני בבישנות.
"אה, תקשיבי, רציתי לדבר איתך", אמר לה עומרי. "בואי, שבי", הוא פינה לה מקום על המיטה.

ג'ני ניגשה והתיישבה לידו. "כן, אני מקשיבה", אמרה לו.

"טוב, אז ככה." הוא השתתק, אחז בשתי ידיו ביד שלה והביט לתוך העיניים הכחולות-אפורות שלה. אחר לקח נשימה עמוקה. "האמת היא שכבר כמה זמן שאני רוצה להגיד לך ש.. אני מרגיש אלייך משהו יותר חזק מאהבה לידידה. לא יודע איך להסביר את זה, אני מרגיש כאילו.. לא יודע.. שאני נורא מפחד לאבד אותך. אני מרגיש שאם תיעלמי לי אז כל שמחת החיים תאבד לי. אני מרגיש שאני רוצה שתהיי לידי תמיד. שאף פעם לא תעזבי. שתהיי איתי ברגעים השמחים וברגעים העצובים בחיים שלי, ושתאפשרי לי לחלוק את הרגעים האלה בחיים שלך. אני רוצה שתהיי איתי תמיד. בכל רגע."

ג'ני התבוננה בו ושתקה. המילים של עומרי כ"כ הקסימו אותה שההיא לא יכלה לדבר. היא הרגישה פרפרים בבטן והרגשות שלה הציפו אותה עד כדי כך שהיא פחדה שאם היא תגיד משהו כל הקסם ייהרס. היא הרגישה שהמילים פשוט לא מסוגלות להביע אפילו שליש ממה שהיא מרגישה.

"בכל מקרה, אם את אוהבת אותי רק כידיד, זה בסדר גמור, אין לי שום בעיה עם זה", הוסיף עומרי.

"לא", אמרה ג'ני בקול שקט. היא כחכחה בגרונה. "כל מה שאתה אמרת גם אני מרגישה. אבל אני לא רוצה שעכשיו ברגע נהפוך להיות זוג והכל. בוא פשוט ניתן לדברים לזרום. הרגשות שלנו לא יברחו לשום מקום. טוב?" היא הניחה את ידה הפנויה על היד שלו.

"בסדר גמור. את צודקת. בסופו של דבר, יש לנו את כל הזמן לפנינו, אין לנו לאן למהר." הוא חייך. "אני אלך להביא קצת מים, נהיה פה חם", אמר, "רוצה?"

"כן", ענתה ג'ני.

"טוב, אני כבר חוזר", אמר עומרי ויצא מהחדר.

ג'ני צנחה על המיטה שלו בעייפות. איזה לילה, חשבה לעצמה. היא תמיד הייתה ביישנית בכל מה שקשור לאהבה, ובחיים לא הייתה מעזה להתוודות בפני עומר שהיא מאוהבת בו, גם אם הוא היה מתוודה בפניה ראשון. למען האמת, היא תמיד פחדה מהרגע הזה. אבל כשהוא אמר לה את כל הדברים האלה.. בהתחלה היא אמנם הרגישה קצת מבוכה, אבל כשהוא המשיך לדבר היא הרגישה כאילו.. כאילו המחסום הזה נעלם.. הדרך שבה הוא ניסה להסביר לה את מה שהוא מרגיש ולא מיד אמר לה "אני אוהב אותך" - זה פשוט הקסימה אותה.. כנראה שזה מה שהיא הייתה צריכה - להתחיל לאט ובעדינות, ולא ישר להתחייב במילים "אני אוהבת אותך". היא חייכה לעצמה. הלילה הזה פשוט מושלם. עיניה נעצמו, והיא נרדמה מיד.
עומרי נכנס לחדר עם 2 כוסות ובקבוק מים. הוא ראה שג'ני נרדמה וחייך. היא הייתה כ"כ חמודה כשהיא ישנה.. הוא לא רצה להעיר אותה. הוא הרים את ראשה בעדינות והניח מתחתיו כרית. ג'ני הסתובבה לצד, כשהיא ממשיכה לישון.

איזה לילה, חשב עומרי לעצמו. בסופו של דבר, לנסות להסביר לה מה שהוא הרגיש היה הרבה יותר פשוט מאשר לבוא בהצהרה "אני אוהב אותך". ועוד יותר מדהים זה שהיא חולקת את אותן הרגשות. בבסופו של דבר, המשאלה שהביע ביומולדת שלו התגשמה.
עומרי כיבה את האור ונשכב ליד ג'ני. פניהם היו מופנות אחד לשניה. גם הוא נרדם מיד.

"ג'ני, עומרי, תתעוררו. נו, קומו כבר", נשמע לפתע קול.

-המשך יבוא-