נתחיל בי, עד גיל תשע הייתי בת יחידה, כל מבוקשי היה אחות קטנה, זה גם מה שההורים שלי רצו, בסוף הם הצליחו.   

כשנולדה נשבעתי להיות האחות שתמיד חלמתי שתהיה לי, אלמד אותה להתלבש ולהתאפר, ארכל איתה על בנים ואתמוך בה מול ההורים.

בדמיונות הכי פרועים שלי לא חשבתי שאצטרך לעמוד לצדה בזמן הפלה כשהיא רק בת שש עשרה.

אנחנו גרות רחוק, כשעזבתי את הבית ניחמתי אותה שתמיד תוכל לבוא לאחותה הגדולה בתל אביב, והיא באה, בהתחלה עם החברות ואז עם החבר, תמיד עם אנשים, תמיד עם חיוך.

לביקור האחרון היא הגיעה לבד, דמעות בעיניה. "מה קרה?" שאלתי, קופצת לתפקיד האחות התומכת. "אני מאחרת, בשבועיים" ענתה לי בקול רועד, "נראה לי שאני בהריון".

"מה זאת אומרת נראה לך, לא נבדקת?!", זה יקר היא עונה, ואני לא רוצה שמישהו יראה אותי, וגם לא את המבט של הקופאית, את צריכה לראות את הפרצוף שהן תוקעות כשהולכים לקנות קונדום.. אז בדיקת הריון.. בחיים לא!!

רציתי לצעוק עליה, לקרוא לה מטומטמת, להגיד לה שהיא הרסה לעצמה את החיים, אבל כשהסתכלתי עליה, פתאום נראית כל כך קטנה ושברירית, הבנתי שזה לא הזמן ללמד לקחים, השארתי אותה בבית ויצאתי לסופר פארם הקרוב.

בתור לפני עמדו שני נערים, למרבה האירוניה הם קנו קונדומים, ראיתי את המבט של המוכרת, הבנתי על מה אחותי דיברה, כעסתי בשבילה,יושבת עכשיו בוכה כי היא כל כך פחדה לעבור את מה שהם עוברים. היא לא דמיינה שהיא תעבור גהינום גדול יותר.

אליי המוכרת כבר חייכה, אפילו אמרה בהצלחה ומזל טוב, חייכתי חיוך נבוך, תוהה איך אגדיר הצלחה.

בבית דקת ההמתנה לתוצאה הייתה הדקה הארוכה בחיי. היא בקשה שאני אסתכל, היא לא מסוגלת.

כל כך קיוויתי, בבקשה אלוהים התחננתי תעשה שיהיה שם רק פס אחד, את האמת גם לפני זה ידעתי שאלוהים לא אוהב אותי.... אני בכיתי והיא ישר ידעה, "לא נורא" היא אומרת בקול רועד "אפשר להעלים את זה, את תעזרי לי". נשבעתי לה כשהיא נולדה, אז הלכנו לרופא, אמרתי לאמא שכיף לנו יחד היא תישאר עוד כמה ימים. נתנו לה כדורים, זה לא כואב, רק מדממים, אבל היא בכל זאת בכתה.

כי היא הרגה תינוק... כי היא שיקרה לחבר... לחברות... להורים... היא בכתה כי היא יכלה להימנע מזה.

כי היא גילתה שהיא לא חכמה גדולה, ושגם לה זה יכול לקרות, ושאי אפשר לסמוך על המזל ולא על השיטות שאמרו לה, כי היא התביישה לקנות קונדום וגם לא תמיד היה לה מאיפה, כי מפעם אחת ששיכורים, כך חשבה, זה לא יקרה.

הרופא המליץ שתעשה גם בדיקות של מחלות, זה לוקח זמן, זמן שמרגיש כמו נצח.

הבטחתי תמיד לעזור לה, לתת לה תשובות, להיות שם. אתמול היא שאלה "איך אני יכולה לבקש את החיים שלי חזרה מתינוק שמת?", אין לי תשובה, אבל יש לנו רעיון, איך למנוע את הכאב הזה מאחרות.

מה היה קורה אם היה לה איפה לקנות? אם היה קונדומט בבית ספר, בלי בושה, לא יקר, תמיד אפשר לדאוג שיהיה אחד בארנק, אם לא לה אז לו.

אני קוראת לכם בשם אחותי, בשמי, בשם תינוק שלא יוולד, בשם כל מי שעלולה לעבור את זה. תיזהרו, תדאגו לעצמכם, ותדאגו שיהיה מי שידאג לכם. מגיעה לכם האפשרות, תילחמו בשבילה, ולו רק כדי להימנע ממלחמות גדולות יותר.