עם כמה שהייתי רוצה להמשיך עם ההצגות של ההרגשה הטובה,
החלטתי להפסיק עם זה קצת..
בעצם.. רק בכמה הימים האחרונים זה ככה.
אני תמיד מוצא סיבות למה להוריד לעצמי את המצברוח כשאני מרגיש טוב עם עצמי.
תמיד מסתכל על מה שאין. תכלס, הפעם אני דיי מצדיק אתעצמי.
מה שווה להרגיש טוב וזה וזה וזה, אם אין לך עם מי לדבר?
הגעתי למצב שאני מספר למישהו על הדברים המבאסים שקרו לי, שבאמת ביאסו אותי , ואני מת לדבר עם מישהו,
ואני מקבל בתגובה משהו כמו 'O:' או '...' ואני אומר לעצמי:" אוקיי, זה הרמז שלי להחביא את הרגשות שלי ולהמשיך בחיוך'.
זה לא עובד ככה. יודעים מה עוד יותר מבאס? שאשכרה נותנים לי לעשות את המעבר הזה..
אבל סבבה, לא בא לאף אחד בתלונות. לא רוצים לעזור לי להרגיש טוב יותר? לא צריך.. אני אסתדר לבד,כמו שעשיתי בחצי השנה האחרונה.
עם כל הבאסה מסביב, אני מרגיש ממש חופשי עם עצמי ..הוכחתי לעצמי כמה חוזק מנטלי וכח רצון זה חשוב.
__
כל סופ"ש אני רק מחפש לאן לברוח כדי לא להיות בבית .
מרגיש כמו איזו חוליה לא שייכת. כולם מגיעים מהבסיס/עניינים אחרים , מדברים ביניהם, שואלים מתעניינים
ורק אני מחפש איפה לקבור ת'צמי .