פלורנטין

שואלים "לא קשה לך שם, בגולה?"

אני אומרת "אולי", לפעמים "לפעמים", אבל לומר ת'אמת -

לא קשה לי בכלל,

לא קשה לי, לא קשה, קל לי, לי קל.

קל לי לגור פה, לחיות פה, לנשום,

קל לי רחוק, וגם קל לי בחום.

"לא חם לך מדי? לא לח, לא לח? לח לך? לח לך? וודאי שלך לח."

קל לי לגור פה, לטייל ברחובות

קל להיכנס ולצאת מחובות.

כן, הכניסה קלה יותר מאשר היציאה, נדמה שמרוב כניסות כבר אין יציאה,

אבל קל לי לגור פה, באמת, ובתמים,

קל לדבר פה, לפגוש אנשים.

יותר קל להיות בודדה, זו עובדה,

נופלים בלי מאמץ - יש כח כבידה

אבל קל לי לגור פה, זו ארץ גדולה.

כאן בפירנצה, כאן בגולה.

זה קל, זה פשוט, עזרה? לא צריכה

לא, אני מסתדרת. זו לא סתם בריחה.

לא, לא, זה לא סתם פרנציפ, ולא הוכחה,

לא, לא, זאת לא טעות - אני מבטיחה.

כששואלים אם קשה, אני אומרת "אולי",

אבל להם די קל, די קל בלעדיי.

נוסעת באוטו עם חברה מרוחקת

היא אומרת משהו ועכשיו היא צוחקת

מסיבה, הרבה בירות ובחור לא אמין,

היא צוחקת על משהו. אם על הבחור, אני בטח אבין.

אבל אני לא מקשיבה יותר מדי, ככה אני - פלורנטין.

אז אני עוצרת ברמזור כמו אזרחית משובחת,

מסתכלת על הבחור מימין וצורחת.. לו משהו

למרות שהוא לא משהו, לא משהו.

הוא מגלגל ת'חלון, אני שואלת אם הוא יוכל להגיד לי בבקשה

אם האוטו שלו - הוא פורש או פורשה

הוא מסתכל ומחייך חיוך הורמונלי

הוא שואל איך קוראים, אני אומרת לו טלי

אבל זה לא השם שלי באמת, לא. לי קוראים פלורנטין.

זה אמצע הקיץ, זה בוקר רגיל,

יוצאת אל העיר עם הצל האהוב

זה אמצע הקיץ, מתנגן לו שם צליל

ויש ריח מיוחד כזה, אבל זה בטח משהו רקוב,

הרי אני לא טיפוס פואטי - לא, אני פלורנטין.

זאת התחלה של משהו, אחרי הסוף

אחרי הבכי ההוא, המר, המתוק

זאת התחלה, בהחלט, אומר לי הצל

זאת התחלה, מותק, אין על מה להתנצל

אבל אצלי אין חרטות, ובטח לא בכי,

אם נותנים לי סטירה אני מפנה את הלחי

אצלי אין סוף אף פעם, בטח לא טוב,

אני יוצאת לי עכשיו אל הרחוב.

סיפורים יש לי, סיפורים יש הרבה,

על ארצות, על אנשים, על כוסות של קפה,

אבל בינתיים נתחיל את הלילה הזה, נצא לרחוב

יום אחר גם אשב ואכתוב

עכשיו אכבה את האור, בדיוק בקטע הטוב,

ככה אני - פלורנטין.