פאנפיק על מקפליי .

היי..

כפי שבטח שמתם לב, יש עיצוב חדש. תודה רבה ללולי עזרה ועיצובים .

ואנחנו ממש ממש מצטערות שלא עידכנו דיי הרבה זמן..

אבל הנה פרק 5. והוא דיי ארוך. גם בגלל שהפרק הקודם היה קצר, וגם בגלל שהרבה זמן לא עדכנו.

ותודה רבה על כל התגובות :}

טוב, אז פרק 5.

פרק 5.

"טוב, אני הולך" דאגי אמר להארי, טום ולדני שבדיוק יצא מהשירותים.

"מה, לאן?" דני שאל

"להחזיר את הפלאפון שלי.." השיב לו דאגי.

"אה.. מצאו אותו?" דני שאל.

"כן...."

"מתי?"

"לא יודע.. אבל התקשרו לטום ואמרו שמצאו אותו.."

"אה טוב.." דני אמר. "אז רוצה אני אבוא איתך? רגע. לאיפה אתה הולך בכלל?"

"למלון שקרוב לפה.."

"אה.. אז אתה רוצה שאני אבוא איתך?"

"לא יודע. לא אכפת לי..."

"טוב אז אני רוצה לבוא."

"למה?" הארי התערב.

"משעמם לי..." דני ענה לו.

"טוב. אז בוא כבר." דאגי האיץ בדני.

"מה אתה ממהר כל כך?" דני שאל בעניין.

"כי אני רוצה את הפלאפון שלי חזרה כבר!" דאגי ענה לו בעצבנות.

"אהה.." דני אמר.

"ו..." טום בא להוסיף. "בחורה מצאה את הפלאפון"

"אהא.." דני חייך לעבר דאגי. "הבנתי אותך.."

דני, הארי וטום התחילו לצחוק על דאגי.

"מצחיק מאוד!" דאגי אמר להם בעצבנות והוסיף מבט מאיים על פניו.

"תירגע דאגי," הארי ניסה להרגיע אותו."אפשר לחשוב מה אמרנו.."

כתוצאה מהמשפט הבנים צחקו עוד יותר.

"אתה בא או מה?!" שאל דאגי את דני.

"כן רגע.." אמר דני ופנה לכיוון ההפוך מדאגי.

"שום רגע!" דאגי תפס בידו של דני והוביל אותו אל מחוץ חדר ההלבשה של הבנים,

"נווו.." זהר אמרה לעינב חסרת סבלנות.

"מה "נו"?" עינב שאלה אותה.

"מתי האיש הזה אמור להגיע??"

"לא יודעת...כנראה שבעוד הרבה זמן.." השיבה לה עינב.

"אוף."

"מה "אוף"?" שוב ציטטה אותה עינב.

"אני רוצה לראות אותו!"

"לראות את מי בדיוק?!"

"את זה שאיבד את הפלאפון!"

"למה זה כל כך חשוב לך לעזאזל?!"

"כי זה חשוב לי!"

"למה??"

"כי אני אומרת לך שהוא חתיך."

"למה נראה לך?!"

"נראה לי.." זהר באה לסיים את המשפט אבל צלצול הפלאפון שלה קטע אותה.

"שנייה.." זהר אמרה לעינב וענתה.

'הלו?' זהר שאלה במבטא בריטי מצחיק במיוחד, מה שגרם לעינב לצחוק.

'זהר?' שאל הצד השני בקול מבולבל.

'כן?' זהר שאלה. 'מי זה?'

'זאת אני!' קול של בת בשפה העברית ענה לה. 'מה, את לא מזהה?!' שאלה, בקול נעלב.

'יעל?!' עיניה של זהר נפקחו בבת אחת.

'טוב שאת מזהה באמת!!!'

'טוב, מה את רוצה...' זהר באה לסיים משפט אבל יעל קטעה אותה.

'מה זאת אומרת "טוב, מה את רוצה?!"' שאלה אותה .

'אם היית נותנת לי לסיים את המשפט,' זהר המשיכה.'היית מבינה!'

'טוב, הנה, סליחה. אוקיי?'יעל ענתה לה. 'עכשיו תסיימי את המשפט' וחיקתה את הקול של זהר תוך כדי.

'לא זיהיתי אותך בגלל..' זהר באה לסיים משפט .

'אני מקווה שזאת סיבה טובה!' קטעה אותה יעל.

'נו יעל!!!!' זהר אמרה מעוצבנת.

'מה?' שאלה יעל כלא מבינה.

'את לא נותנת לי לסיים משפט!!!!!!!' זהר אמרה לה מעוצבנת מאוד.

'אופס.' יעל צחקה מעבר הקו טלפון.'סליחה'.

'את רוצה לדעת למה לא הבנתי או לא?!'

'כן.כן.'השיבה לה יעל. 'נו תגידי.'

'בסדר. ועכשיו תביאי לסיים משפט!'

'חח אוקי אוקי!'

'מאוד מצחיק!'

'טוב, עכשיו הסיבה??' יעל האיצה בה.

'פשוט לא ראיתי את המספר שלך על הצג!' זהר ענתה לה. 'מאיזה פלאפון את מתקשרת?!'

'אה..'

'כן. אהה!' זהר אמרה לה מעוצבנת.'על זה אנחנו רבות כבר כמה דקות! נו..'

'מה נוו..' יעל לא הבינה.

'מאיפה את מתקשרת?!'

'אה.. אני מתקשרת מאביב..'

'אביב?!' זהר אמרה ועיקמה את האף תוך כדי.

"אביב? מה אביב ?" עינב שאלה את זהר כששמעה את השם.

"ששש.." זהר השתיקה את עינב.

'כן.' יעל ענתה לה.'אביב חבר שלי..'

'מה???!' זהר צעקה לתוך הפלאפון.'ממתי?!?'

'מאתמול. את לא זוכרת דיברנו??'

'אה...' זהר נזכרה. 'נכון..'

'אז למה אמרת לנו "ניפגש בקרוב."?' שאלה אותה זהר

'מתי אמרתי את זה?' שאלה יעל כלא מבינה.

'אמרת "ביי. ניפגש בקרוב."' ענתה לה זהר.

'אההה.!' יעל נזכרה. 'ביי, אמרתי לכם. את ה"ניפגש בקרוב" אמרתי לאביב.'

'מה? איך...' זהר לא הבינה.

'פשוט,' יעל הסבירה לה. 'איתכן דיברתי מהפלאפון.עם אביב, דיברתי מהטלפון, ואמרתי לכם ביי כי אתן הלכתן. ואת הניפגש בקרוב אמרתי לאביב כי הוא רצה להיפגש איתי.'

'אהה..' הבינה זהר.

'טוב..' אמרה לה יעל. 'ביי.'

'מה? למה?'

'כי אביב רוצה לצאת החוצה..אני אדבר איתכן כבר..'

'טוב.. ביי. אוהבת אותך. ותמסרי ד"ש לאביב!'

'גם אני אותך. אני אמסור. ביי.'

'ביי..' ענתה לה זהר וניתקה את השיחה.

"מה קרה עינב?"

"אני לא מאמינה שהיא עשתה את זה.." אמרה עינב במבט של 'לא-מאמינה-שזה-מה-שהיא-עשתה-כרגע'

"דיי עינב. אז זה קרה. תשכחי מיזה. מה שהיה, היה."

"אבל זה קשה מידי!" עינב אמרה עם דמעות בעיניים.

"אני יודעת.." אמרה לה זהר וחיבקה אותה. "יהיה בסדר."

"אני מקווה."

"טוב אני נכנסת להתקלח."

"מה?" לא הבינה עינב וניגבה את הדמעות שירדו על הלחיים."למה?"

"אני רוצה להריח טוב כשהבחור יגיע" ענתה לה זהר בחיוך ערמומי.

"חח.טוב. אני אסתכל טלוויזיה בינתיים." ענתה לה עינב.

"טוב. ביי.."

"חח ביי.." 'אפשר לחשוב לאן את הולכת' חשבה עינב במוחה.

"נו באמת!" דאגי אמר בעצבנות. "איפה המלון המזורגג הזה?!" שאל את דני אובד עצות.

"אמרתי לך שהיינו צריכים לקחת מונית.." השיב לו דני בעוד שהוא מעיין באיזה מגזין .

"כן כן.." אמר דאגי.

"אתה יודע שאני צודק.." אמר לו דני כשהוא עדיין קורא במגזין.

"לא אני לא יודע כלום!" צעק עליו דאגי.

"חחחחחחחחחח" הרים דני את ראשו מהמגזין שקרא בו והתחיל לצחוק על דאגי מה שגרם לדאגי להתחיל להסמיק.

"זאת אומרת," ניסה דאגי להסביר לדני שהמשיך לצחוק עליו."אני כן יודע! זה פשוט ש...נו.אוח. עזוב.." והניף את ידו לתנועת ביטול.

"אתה כזה אידיוט!" דני אמר לדאגי והחזיר את מבטו אל המגזין.

"טוב. אתה מוכן לעזור לי למצוא את המלון הזה או מה?!" התעצבן עליו דאגי.

"הנה הוא דביל!" אמר דני והצביע אל עבר מלון גדול בשם המפל. "אתה רואה?"

"אההה" דאגי חייך לדני חיוך טיפשי במיוחד. "כן." והרצין.

"טוב.. תחנה." אמר לו דני.

"אוקיי." השיב לו דאגי וכך עשה.

דני ודאגי יצאו מהמכונית ונכנסו לתוך המלון.

"אוקיי.." דני אמר. "ועכשיו, איזה קומה וחדר היא?"

"אוי." דאגי אמר בקול חלוש ופקח עיניים גדולות במיוחד והביט לעבר דני בחשש.

"אתה לא שאלת אותה איזה קומה היא?!?!!?" צעק עליו דני.

"לא?" פחד דאגי מהתגובה הזועמת של חברו.

"דאגי!" דני צעק על דאגי.

"מה?!" דאגי החזיר לו.

"אתה כזה מטומטם!!!!" אמר לו דני והביא לו מכה בראש.

"אומרים לי את זה הרבה..." אמר לו דאגי בציניות.

"זה לא הזמן לציניות כרגע!" אמר לו דני ומשך את דאגי ביד.

"לאן עכשיו?!" דאגי שאל את דני, ובאותו הזמן מוריד את היד של דני מידו.

"הולכים לחפש את האישה הזאת. או שפשוט אפשר לחזור לטום ולהארי ולהשאיר את הפלאפון שלך אצלה." ענה לו דני ופנה לצאת מהמלון.

"הו, לא! הולכים לחפש!" אמר לו דאגי וביד אחת תפס את דני וביד שנייה הרים אגרוף לאוויר כמו סופרמן.

ושני הבנים הלכו לעבר עמדת הקבלה של המלון.

זהו.. אהבתם? ^.^

נשמח לתגובות D:

ומעכשיו נשלח קטעים מהפרקים הבאים למנויים ..

עכשיו, קצת טום & דאגי 3>