"יונתן כבר לא יראה אותנו מתכערים.
'לעולם לא נהיה יפים יותר מעכשיו',הוא תמיד היה אומר,
ואני הייתי שואל אם זה אמור לעודד,כי זה לא.
תגיד,אתה דפוק?
איך אתה לא מכיר את המשחק הזה?
לא יכול להיות שאתה לא מכיר.
זה נקרא 'הוא כבר לא'
וזה מה שכולם משחקים כשנהרג להם חבר.
זורקים את השם שלו לחלל האוויר וכל מי שמסביב צריך להשלים את המשפט,
לומר מה הוא כבר לא.
רצים עם זה שעות לפעמים.
על המגרש,למשל,באמצע בעיטת עונשין.
וגם בקטנות של הלילה,סתם ככה פתאום,
מעיר את כולם,שלושים שניות אחרי שחתכו לישון.
וכשאתה בבית,נותן עבודה נותן עבודה על חברה שלך,לא מרוכז בנו,
הכי לא מתאים לך לשחק את המשחק,אבל בום!
הטלפון מצלצל,אנחנו על הקו,
'יונתן כבר לא', אומרים לך,ואתה חייב,כולם חייבים,לזרוק אסוציאציה,
זה הכלל,ולא לחזור על אותה אחת פעמיים.קבל דוגמה:
יונתן כבר לא יקח את אחיו הקטן לסרט.
יונתן כבר לא יראה את הפועל מביאים גביע.
יונתן לא ישמע את הדיסק החדש של ציון גולן.
הוא לא יראה את שון נתקע עם השרמוטה הכי מעוותת בנהריה,ועוד אחרי שצחק על כולנו,המונגול הקטו.
הוא לא ידע כמה שזה זין כשלא עומד לך.
הוא לא ידע כמה שזה טוב כשאמא גאה בך ביום שבו תתקבל לאוניברסיטה.או למכללה,גם טוב.
הוא לא יהיה בהלוויה של סבא שלו,
לא ידע אם אחותו תחתן,
לא ישתין איתנו מהפסגה הכי גבוהה בדרום אמריקה,
לא יעשה סקי בצ'אקאלטאיה,
לא יזיין את הפרואנית הכי חמה בקאזה פיסטוק
יונתן כבר לא ידע איך ההרגשה לשכור דירה עם חברה שלו.
יונתן לא ידע מה זה להיכנס איתה לקסטרו כשיוצאת הקולקציה החדה לחורף
וללכת לרולדין באמצע הלילה,בגשם,כי היא רוצה פתאום סופגנייה,ואתה הרי אידיוט,מעולם לא ידעת להגיד לה לא.
והנה אני חושב בלב איזה מזל יש לי,שיצא לי כבר פעם להביא סופגניות בגשם.
הוא לא יבגוד בה.
הוא לא ידע איך זה לפרק את הצורה לפצצה הכי גדולה במדינה,שרמוטה אחת מחיפה שמפתה אותך לסטוץ,
ואתה מבין מאוחר מידי שזה פשוט לא היה שווה,
והאהבה שלך עוזבת.
הוא לא יבין כמה זה כואב.
ולא ידע לעולם איך זה לשבת על הדשא עם ילד קטן,
שהוא שלו,ולספר כמה שהיינו גדולים מהחיים במארבים בלבנון.
דברים של תהילה עשינו שם.
הוא לא יגיד לו
המון דברים..
יונתן כבר לא.
יונתן לא ידע איזה שיר השמיעו על הקבר שלו כשהוא מת.
"שיר המעלות",חידו בסטייל מזרחי,הפך להיות השיר שלו.
לכל אחד שנהרג יש שיר,
שמלווה את החברים מההלוויה והלאה.
במשך חודשים לא מפסיקים לשמוע,שוב ושוב.לא נמאס.
יונתן לא ידע בחיים איך ריבר החובש בכה מעל הגופה שלו,
סירב להרפות,התפורר,התפרק.כמו תינוק מירר בבכי.
יונתן לא ידע איך פורמן ואני הסתובבנו יום שלם בתעלות ובמורדות לחפש את הראש שלו שנעלם.
כשהטיל פגע בעמדת השמירה,הראש פגע והתגלגל לליטאני.
לא רצינו להאמין שהוא התגלגל עד למטה,לנהר,אבל זה מה שקרה,
ובסוף התייאשנו מהחיפושים. אין מה לעשות.
ואני רכנתי בתוך העשן הסמיך ואחזתי בגוף שלו בשתי ידיים,גוף בל ראש.
הוא לא ידע.
והאש המשיכה לבעור מסביב,וירינו, וירינו, וירינו, לכל כיוון שרק אפשר, כאילו שזה יקל על ההרגשה.
ואיך שכולם היו שבורים.
אתמול עוד רקדנו ואלס במאורה הקרה שלנו,והדלקנו נרות,נשמה,והיה לנו טוב,
והנה נגמר.
הוא לא ידע בחיים אין סיכוי שהוא ידע.
יונתן כבר לא יסניף זיעה מתוקה,מהולה בניחוח שמפו עדין שכזה,
בלילה ארוך של מין סוער וחיבוקים,כמו זה שידענו כולנו בשבוע שבו חזרנ מלבנון,
כשהכל נגמר.
יונתן בכלל לא ידע שיצאנו מלבנון..."
(מתוך "אם יש גן עדן"-רון לשם)
-
זה תמיד מרגיש לי כ"כ צבוע,
דווקא ביום הזה, להיזכר
במשך שנה שלמה לבחור לשכוח,
להדחיק..
ופתאום להיזכר, שהיו חיים..
שהיו ועכשיו כבר אין
הרבה יותר קל לזכור "אותם"..
ש"נתנו", ש"הקריבו"
ולא אותך..
שהלכת, שנטשת, ,שעזבת, שהשארת אותי לבד
הרבה יותר קל להדחיק,
לצחוק ולחייך,
לשמוח,
ולחיות כאילו אני לא צריכה שומדבר מעבר למה שכבר יש לי..
אבל אני צריכה,
אני צריכה אותך
קשה לי עם היום הזה, כי אני יודעת..
שלא צריך את היום הזה כדי לזכור,
שלא צריך את היום הזה כדי לכאוב,
שזה תמיד נמצא שם,
שלפעמים..
דווקא כשכ"כ טוב,
הצחוק נעצר באמצע,
ואני לא מסוגלת להבין איך אני יכולה לצחוק, ולשמוח..
כשאתה כבר לא.
זה היה כמו כל שישי אחר, דוד שלי מביא חבר שלו מהצבא לארוחה
מדברים, שומעים חוויות, צוחקים המון, וזהו..
אבל בשישי הזה, כשהוא הגיע אלינו לארוחת שישי,
אז מצאתי אותו..
את האח שלא היה לי
הוא שבה את הלב של כולנו..
הוא היה חכם, ושנון, ואנושי, וחמים..
וחייל בודד
כששמענו את זה ישר אימצנו אותו,
כל חמשוש הוא היה בא אלינו,
מדבר, צוחק, מספר, מלמד
הוא כבר הפך לבן משפחה, ואז זה קרה
היה איזה מבצע, משהו שאמור היה לקחת יומיים, לא משהו רציני
אבל זה היה מאוד רציני, הוא נפצע קשה, יומיים הצליחו להחזיק אותו בבית החולים, ואז הוא נפטר..
וזה לא נקלט לי
לא הצלחתי להבין
שהחייל הבודד שלי
שהאח שלי
שרועי שלי
הפך, לרועי שלי- ז"ל
אחרי שהוא מת, כתבתי שיר.
אלוהים נותן אלוהים לוקח/שחר
אלוהים נותן
אלוהים לוקח
אלוהים כועס
אלוהים סולח
אלוהים נתן לי
את המתנה הכי טובה
אותך...
אבל לקח אותה
ממני במהרה
לא יכול להיות
שהורים יקברו בנים
אבל כשהיית בן 20 ויום
התנפץ לו החלום
ציפיתי לחיים שלווים
אך גם את גיל 20
לא חגגנו יחד
אלוהים נותן
אלוהים לוקח
אלוהים כועס
אלוהים שוכח
אבל אני לעולם
לא אשכח
אני לעולם לא אסלח
לעצמי שנתתי לך ללכת
שנתתי לך למות לי כך....
ילדי הרך
-
אשא תפילה, כי לא נישא עוד חרב, וכי שומר ישראל יוכל לנום ולישון
<3 שחר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
