אז כולנו שמענו את הקלטת שבה גלעד שליט מדבר בשידורים חוזרים שוב ושוב, כאילו אחרי פעם אחת שנשמע אותה יהיה משהו שונה.
אז כן, מישהו הכתיב לו מה להגיד (כמה מפתיע), ולא באמת יודעים אם הוא זקוק לאישפוז ממושך ואם הוא באמת חושב ששווה לשחרר אסירים של החמאס תמורתו.
אני אישית חושבת שאסור לשחרר שום אסיר.
בסופו של דבר כל אסיר שאנחנו נשחרר ילך ויעשה נגדנו טרור.
על כל אסיר שאנחנו משחררים יכולים למות עוד אזרחים ישראלים. זה מה שאחנו רוצים?
האם חיי אדם אחד שווים מוות של עוד הרבה אנשים אחרים? ברור שלא.
לפי דעתי צריך למצוא פיתרון אחר לשחרור גלעד שליט.
פיתרון שלא יכלול שום דבר שיכול לגרום למותם של עוד אנשים בין אם הם יהודים ובין אם הם ערבים.
ואני בטוחה שגלעד שליט מבין את זה. ואני חושבת שגם המשפחה שלו צריכה להבין את זה.
נכון, זה כואב. מאוד.
וזה קשה שהבן שלך נמצא באיזה חור, ואתה לא יודע איפה הוא, ומה המצב שלו.
אבל האם זה שווה להרוס עוד משפחות בגלל הכאב שלך?. לא נראה לי.
האם זה היה שווה לשחרר את אלפי האסירים תמורת שלושת החטופים? לא.
מי יודע אם האסירים ששחררנו לא המשיכו לפגוע בנו.
אני בטוחה שהצבא בדק את העניין, וניסה לבדוק איפה פועלים אותם אסירים שמדינת ישראל שחררה. אני פשוט לא מספיק בקיעה בנושא.
ועכשיו לעוד משהו.
דוד של אמא שלי נפטר שלשום.
הוא היה כמו דוד שלי.
הגיל יחסים מאוחר הוא התעוור, ואני זוכרת אותו כעיוור במשך כל החיים שלי.
תמיד הערצתי אותו על זה שהוא מצליח לתפקד כמו כל בן אדם רגיל. ואיך שהוא ידע לדאוג לעצמו, ולעשות הכל לבד.
ואז התחילה לו מחלת עור שהשאירה לו כתמים על הפנים.
כשהייתי קטנה לא הבנתי מה זה, ודי פחדתי.
אבל אז הסבירו לי, והתרגלתי לראות אותו ככה.
אני זוכרת שכשהייתי קטנה והיתי באה לבקר אותו הוא היה פותח את המקרר, ומספר לי בדיוק איזה שוקולדים יש לו בפנים. לא הבנתי איך הוא זוכר, איך הוא יודע.
היה שוקולד אצלו שתמיד תמיד היתי אוכלת. באריזת תכלת, שוקולד אוורירי כזה. שוקולד פרה עשו חיקוי שלו.
הוא נהג לשתות המון. המון.
ואז גם הכבד שלו לא ממש תיפקד טוב, והתפתחה לו עוד מחלת עור.
לבסוף, הגוף שלו לא הצליח לתפקד והוא נפטר.
כשגיליתי את זה זה היה פשוט שוק בשבילי. כי לא ראיתי את זה בא אפילו.
אני זוכרת שתמיד הוא היה קורא לי:"בבבבבבברררררררריייי" עם ר' מתגלגלת.
ממש אהבתי אותו. תמיד ממש פחדתי שינצלו אותו כי הוא עיוור.
אבנר כהן יהי זכרך ברוך.
אני אוהבת אותך.
ביום ראשון, כשגיליתי שהוא נפטר נמו התקשרה אלי ואמרה לי שהיא קנתה לשתינו כרטיסים לאוונסנס!.
לא ידעתי אם להיות שמחה או עצובה. מצד אחד, אוונסנס, הלהקה שאני הכי אוהבת בעולם באה לארץ, ומצד שני אבנר נפטר.
היתי מאוד מעורבבת. דיברתי עם נעם-נם, והיא מאוד עזרה לי.
ההופעה היום, ואני נורא מתרגשת, ואני רק מחכה לנסוע. אני מפחדת להיות עייפה שם. אז אני רוצה לישון כמה שיותר, שאני אוכל להשתולל שם לגמרי.
וואי אני לא מאמינה שזה קורהההה!!!!!!!!....
וזהו, יום שישי-שבת יש סמינר קבוצה לקראת השנת שירות בשמוץ
ושישי שבת הבא עוד סמינר לקראת שנת שירות.
למרות שאני בכלל לא יודעת אם אני אצא לשנת שירות הזו. אני עדיין לא החלטתי.
בכל מקרה, שכבת שומריה אימפריה!.
ולסיום, יש לנו זמריה השנה. למי שלא יודע זה מן סוג של מחנה מוסיקה.
מביאים מקהלות מהארץ ומהעולם, שבדרך כלל אלו מקהלות בטווח הגילאים +16-50
ואנחנו נהיה המקהלה עם הילדים הצעירים ביותר, כמו בכל זמריה שעברה.
זה משהו שקורה פעם ב3 שנים. דבר ענקי ומדהים!.
10 ימים של מוסיקה, צחוקים וכיף בהר הצופים בירושלים.
נראה לי שיש לי פוסט על זה. אם בא לכם לקרוא זה נמצא איפשהו ב7 או ה8 ב2004.
אז הזמריה תיהיה מה30/7 עד ל9/8. ובשישי-שבת שבאמצע אנחנו נהיה ברחובות. זה אומר שבשישי בצהרים אנחנו יוצאים משם, ואנחנו חוזרים בראשון בבוקר מוקדם.
יו, זמריה זה כזה ענקי!.
פשוט, לקום בבוקר, לאכול ארוחת בוקר, ואז ללכת לסדנאת מוסיקה, לאכול, ואז המשך סדנאה, ואז חזרות של המקהלה שלנו, ולאכול, וקונצרט. פשוט לאכול ולעשות מוסיקה.
איזה כיף!!!!!!.
ואחותי באה ב28/7!!!!!! שוב!!!!, אבל היא תחזור כנראה אחרי שבוע, אבל לא נורא!!!!.
החופש הזה כל כך כיפי!!!!.
רק מוזר לי לחשוב על לחזור לבי"ס. לבוא לשם בידיעה שזו השנה האחרונה שלי. י"ב.
וואו, לחשוב על י"ב....
לחשוב על זה שכל החברים שהכרתי והיו תמיד מסביבי, פתאום ילכו לצבא, ולא בטוח שאני אראה אותם כל כך...
ואם אני אצא לשנת שירות, אז בכלל...
זה עצוב לי לחשוב על זה...
טוב. אני צריכה ללכת לבנק ולקן, אז...
יאללה בהייי
אני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
