הרשימות שלי

עד שהיא הגיעה.

היא התבוננה בי עם העיניים הגדולות האלה, אני בטוחה שהיא חשבה שזה יהיה כמו פעם, שהתחינה שמופיעה על פניה תעזור לה להניע אותי.

אבל זה השתנה. אני השתנתי, התחלתי לראות את המציאות.

"מה את עושה פה?", שאלתי בקרירות.

"הנחתי לעצמי שתהיי פה.." היה על פניה מבט של היסוס ואז היא המשיכה.. " אני נורא מצטערת על מה שהיה, אבל את יודעת שעשיתי זאת לטובתך. את לא יכולה להמשיך ככה יותר, זה לא מתקדם לשום מקום."

שמעתי קולות ציפורים, החשיכה השתלטה על השמיים לגמרי. אהבתי את החשיכה, היא גרמה לי לחוש בנוח, במקום הטבעי שלי. ככה לא ראו אותי באמת, ככה יכולתי להסתתר, להיות הרואה והבלתי נראית.

הנחתי לעצמי לבנות עוד שכבת שריון מעליי והדפתי את הסימפטיה ממני, " את בגדת בי. ביקשתי את אמונך, האמנתי שאני יכולה, ובמה זה עזר לי? חשבתי שיכולתי לסמוך עלייך.. לספר לך את האמת, אבל את הלכת וסיפרת להם הכול. ידעת כמה שזה ייפגע בי, ידעת שזה רק יעשה לי רע, והלכת ועשית זאת בכל זאת. את חושבת ששיפרת משהו? לא.. רק הצלחת לגרום לי להגיע לכדי החלטה." גודש חנק את גרוני, היה לי קשה להמשיך.. " אני אעשה את זה.. במילא אף אחד לא ישים לב, ולפני שיעבור זמן ניפגש באיזו בקתה נטושה במקום אדמדם וחם שנקרא גיהינום.."

מבט עצוב היה על פניה, היא לא חשבה שזה יגיע למקום הזה. שוב.

אתם וודאי לא יודעים מה הולך פה, אז אני אתחיל את הסיפור מההתחלה. הכול התחיל לפני שנה..

הייתי אז כל כך נרגשת, כאשר הגיע ה-20.6, וסוף כל סוף סיימתי חטיבה. יכולתי להרגיש שחרור, עוול כבד שהתנער מעליי, ועכשיו היו לי חודשיים שלמים רק לעצמי. חשבתי שאיהנה, הייתי בטוחה בזה, חבל שלא ידעתי מה הולך לקרות..

הייתי אז עוד ילדה רגילה בין כל האנשים שמחייכים על סיום הלימודים. הייתי עוד ילדה חופשייה שהייתה בטוחה שזה הולך להיות הזמן הטוב ביותר בחייה. הייתי עוד ילדה, בין כולם.

כעת על פניי יש רק מבט של עייפות, כאב, חיים שלמים שרמסו אותי, ואני רק בת 16.

אחזור למציאות.

קוראים לי לוטם.

כבר חודשיים שאני בת 16.

מה בעצם יש לי?

אבחנו אותי בתור בעלת הפרעה דו קוטבית, או בשפה הפשוטה מאניה- דפרסיה.

רוב הזמן אני דיכאונית, כשהמחלה משתלטת עליי לגמרי אני לא מסוגלת לזוז מהמיטה.

ברגעים בהם אני מאנית.. אני מעמידה בסכנה את עצמי ואת האנשים סביבי. לא פעם הגעתי למצב דק, על הגבול..

עד גיל 15 המחלה לא פרצה. ואז הנסיבות.. גרמו לה להגיע בשיא הכוח.

היא שינתה את כל חיי.

אני כמעט ולא זוכרת את החיים שלי בלעדיה.

היא ישות, היא מרכז, היא הכול.

לעתים בחלומות.. היא באה אליי בדמות מלאך ומבטיחה לי חיים טובים יותר, ואני מרגישה שאולי המצב ישתפר.

אך רוב הזמן היא באה בתור שטן, או סתם בלתי נראית. אני לא רוצה להיזכר בזה.. אני תמיד מתעוררת מהסיוטים בצרחה.. התרגלו לזה בבית, כבר לא קמים לראות מה קרה לי.

אני חושבת שאני אשמה בהכל, אני גרמתי לה לבוא.

לא יכולתי להיות רגועה בלי זה, הרגשתי שאני צריכה להיות מיוחדת, שונה, פריק.

הם לא יכולים לשלוט בי, אף אחד לא יכול.

הם לא יכולים להרגיע אותי, אי אפשר כבר.

אני נכנעתי. זה קשה מדי. לחיות יום יום עם הקונפליקטים שהיא מעוררת בתוכי, המחשבות הסותרות, אי הידיעה מה יהיה מחר.. מי תתעורר ותחליט להיכנס לפעולה.

אני מפחדת. מפחדת מעצמי וממה שאני עלולה לעשות לאנשים סביבי, ממה שאני אעשה לעצמי אני כבר לא מפחדת. עשיתי הכול.

אני רק רוצה להיעלם, כדי להפסיק לגרום נזק, להפסיק להיות סערה בחיי האנשים סביבי. לכולם נמאס ממני, כולם התייאשו, אני אשמה גם בזה.

ברגעים שאני כבר לא עצמי כל כך, ברגעים של הטירוף, של המאניה, אני כבר לא לוטם, אלא ליילה. מבחינתי אלה שני אנשים שונים לחלוטין, והכול נעשה במודע, אך לא מתוך שליטה. ברגעים האלה אני מחפשת את הלילה, רודפת את הקור, מנסה להשיג את עצמי והטירוף משתלט ולא נגמר.

אני חושבת שאם הבחירה שלי אז הייתה שונה... הכול היה שונה, זה לעולם לא היה מגיע לכזה מצב, אבל זה לא יעזור לי להצטער יותר, זה פשוט לא.

עכשיו כדאי שתדעו מי הייתי לפני זה.

אז כמו שאמרתי הכול התחיל באותו היום..

*******************************************

ממש נהנתי בכתיבת הפרק הזה..

רוצים לדעת את ההמשך?

אהבתם את הכיוון של העלילה?

אז תצטרכו לחכות לפרק הבא :)

בבקשה תגידו לי מה דעתכם, כי זה פוגע לחשוב שאף אחד לא קורא, ואני משקיעה בזה המון.

אז תגיבו חח

נתראה בפרק הבא,

אני.