אני יודעת שהמון זמן לא עידכנתי.
לא הרגשתי בנוח עם הסיפור, אז אני לא יודעת מה איתו עכשיו לבינתיים הוא בהשהייה.
בכל זאת הנה סיפור קצר שכתבתי, אפילו לי זלגו דמעות בזמן כתיבתו, מקווה שתאהבו.
עוד יום רגיל- סיפור קצר
זה היה עוד יום רגיל.
לא, עוד לא הגיע סוף העולם. המלאכים לא בכו באופן שונה. הכול היה במקומו.
השטן רקם את מזימותיו במאורתו, עוד זוג אוהבים נפרד.
לא היה שום דבר מיוחד ביום הזה, עוד תינוק שנולד, ובמקומו עוד אדם שלעולמו הלך.
אך בשבילה זה לא היה יום רגיל.
עבורה סוף העולם בהחלט הגיע, המלאכים נשאו כנפיים שבורות, השטן עלה על פני האדמה ואהבה.. היא העדיפה שלא לחשוב על המילה.
הגשם נופל, מתערבב יחד עם דמעותיה, יוצר שלוליות של כאב על האספלט הקר.
היא לא יכלה לחשוב, היא לא רצתה להרגיש, היא שתקה, אך עיניה אמרו הכול, אי אפשר להסתיר כזה דבר.
עוד ילדה שבורה שמהלכת בחסות החשיכה, לא מיוחדת, לא בולטת. היא לא אהבה כשכל תשומת הלב הייתה מופנית אליה.
היא אהבה את השקט, הדממה, אלא אם כן הוא היה לצידה.
אז.. היא אהבה לשמוע את קולו, היא יכלה להתבונן בו שעות ולעולם לא היה נמאס לה.
היא אהבה את מגע ידו, את הרכות בה נגע בה, את הקול השקט שלו, את אצבעותיו הארוכות, עיניו הבהירות, שערו שלעתים היה מעט פרוע. היא אהבה לגעת בשערו הרך, כשתמיד נדף ריח טוב ממנו.
רק המחשבה על זה גרמה לה לפרוץ בדמעות חזקות יותר, התייפחות שקטה בקצה הסמטה החשוכה, לבה נעצר לשנייה קלה.
היא דמיינה לרגע קל שהוא שוב מתבונן בה, פיו משורבב בחיוך שובב, היא זכרה שנהג להסתתר ולהתבונן בה שעות כשהיא חושבת שהיא לבד ואז היה מפתיע אותה.
היא רצתה לשמוע את קולו קורא לה עוד פעם אחת, היא רצתה לראות אותו לעוד שנייה אחת.
היא לא יכלה להאמין ששום דבר מזה לא יקרה יותר. הוא לא יחבק אותה בסתר עוד לעולם, הוא לא יחטוף ממנה נשיקה מתוקה, הם לא ידברו יותר שעות לאורך הלילה, מתבוננים בחמה המפציעה. הוא לא ישלב את אצבעותיו בשלה עוד, הוא לא ילחש לה מילים מתוקות באוזן, הוא לא יהיה שם יותר כשהיא תבכה בכאב, הוא לא יוכל לחבק אותה כשהיא תרגיש לבד.
היא לא יכלה להאמין שאהבתה הגדולה נעלמה... לעולמי עד.
היא לא יכלה להאמין שהוא נעלם לתמיד.
זה היה עוד יום מעט אפרורי, הציפורים לא הפסיקו בציוצן, והיא נדהמה שהעולם לא נעצר מלכת בהשתאות, כל כך אדיש למותו של אדם.
הוא הבטיח לה שיהיה שם עד יום מותה, וכעת הוא אינו.
העולם החליט שהוא לא שייך לכאן יותר, ונשמתו נלקחה הרחק השמימה, לעולמים.
כולם התעלמו, כולם שכחו, המשיכו לדבר כרגיל, אותם חיוכים מזויפים.
מה אם היא אהבה, ולעולם לא תוכל להציל את נפשה, מה איתה עכשיו, מה עם היום, מה תוכל לעשות כדי לרפא את ליבה השותת דם.
המוזיקה נעצרה, גם זמנה נגמר.
היא שלחה חיוך לשמיים, מקווה שיראה אותו, שיחכה לה שם למעלה, מקווה שלא תגיע לגיהנום על זה.
על הבניין הגבוה עומדת לה ילדה, עוד ילדה שבורה בעולם הגדול, ולאף אחד לא אכפת.
על הבניין הגבוה עמדה ילדה, היא שיחררה את ידיה והרגישה כל כך חופשייה.
כעת היא שוב עם אהובה.
נ.ב
אשמח לשמוע מה דעתכם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
