.life is simple... you make choices and you never look back

אוקי אז לא היו הרבה הפתעות בשבילי במסע.

ידעתי שאני לא אתחבר ברמה הרגשית, לפחות לא הרבה. הקטעים שדווקא כן התחברתי היו יותר מה שקשור לארץ. שירת התקווה באותם המקומות הייתה החלק שהכי התחברתי אליו וגם שם לא התרגשתי במיוחד.

הדברים הכי קשים שהיו לי היו דווקא לא קשורים למסע והיו יכולים להיות בכל מקום אחר. בסופו של דבר הכל יצא בסדר וטוב שקרה.

היו הרבה שהתפרקו ובכו אבל זה ממש לא דבר רע. באיזשהו מקום אני מקנא באותם אנשים שמוציאים את הרגשות שלהם החוצה בצורה שכזאת.

מחסור של שעות שינה היה, והרבה. הלכנו לחדרים בסביבות 11 כל יום (לפעמים זה היה יותר מאוחר גם) עד שבאמת הלכנו לישון נהיה אחת, אחת וחצי ( או אפילו 4...) והשקמה הייתה מסביב לשעה 6.

כשחזרתי הלכתי לישון מ-4 בערך עד 7 וחצי בערב. (היום) הלכתי לאכול ועכשיו אני שוב אלך לישון עוד קצת.

אז המסע נגמר והחופש התחיל, אני מקווה שנהנה כולנו.

קטע מוזר שאבא שלך שלח לי במייל.

שכל אחד יקח ויבין את זה איך שירוצה.

לנשק לאפרים בתחת

אתמול בערב, היה צילצול בדלת. כשפתחתי, עמדו שם שני צעירים, נאים ולבושים היטב. הבחור דיבר ראשון.

רמי: "שלום! שמי רמי, וזאת גילה."

גילה: "שלום! באנו אליך כדי להזמין אותך לנשק לאפרים בתחת, ביחד איתנו."

אני: "סליחה!? על מה את מדברת? מי זה אפרים ולמה שאני ארצה לנשק לו בתחת?"

רמי: "אם תנשק לאפרים בתחת, הוא ייתן לך מיליון דולאר, ואם לא, הוא יכסח לך את הצורה."

אני: "מה? מי זה הסוטה הזה?"

רמי: "אפרים הוא נדבן עשיר. הוא בנה את העיר הזאת. העיר הזאת למעשה שייכת לו. הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, ומה שהוא רוצה זה לתת לך מיליון דולאר, אבל הוא לא יכול עד שתנשק לו בתחת."

אני: "אין בזה שום הגיון. למה..."

גילה: "מי אתה שתפקפק במתנה של אפרים? אתה לא רוצה מיליון דולאר? זה לא שווה נשיקה קטנה על התחת?"

אני: "אני יודע, אולי, אם זה חוקי אבל..."

רמי: "אז בוא לנשק לאפרים בתחת יחד איתנו."

אני: "אתם בדרך כלל מנשקים לאפרים בתחת?"

גילה: "כן, בטח, כל הזמן..."

אני: "והוא נתן לכם מיליון דולאר?"

רמי: "לא ממש. בעצם אתה לא מקבל את הכסף עד שאתה עוזב את העיר."

אני: "אז למה אתם לא עוזבים עכשיו את העיר?"

גילה: "אם עוזבים את העיר לפני שאפרים אומר לך, אתה לא מקבל את הכסף והוא מכסח לך את הצורה."

אני: "אתם מכירים מישהו שנישק לאפרים בתחת, עזב את העיר וקיבל את המיליון דולאר?"

רמי: "אמא שלי נישקה לאפרים בתחת במשך שנים. היא עזבה את העיר לפני שנה ואני בטוח שהיא קיבלה את הכסף."

אני: "ולא דיברת איתה מאז?"

רמי: "מה פתאום, אפרים לא מרשה."

אני: "אז מה גורם לך לחשוב שהוא באמת ייתן לך את הכסף אם אף פעם לא דיברת עם מישהו שקיבל את הכסף?"

גילה: "תראה, הוא נותן לך קצת לפני שאתה עוזב. אולי תקבל העלאה במשכורת, אולי תזכה באיזה פרס בלוטו, אולי פשוט תמצא שטר של מאה שקל ברחוב."

אני: "מה זה קשור לאפרים?"

רמי: "לאפרים יש 'קשרים'."

אני: "סליחה, אבל נראה לכם שאני מטומטם?"

רמי: "אבל זה מיליון דולאר, אתה באמת מוכן להסתכן? ותזכור, אם לא תנשק לאפרים בתחת הוא יכסח לך את הצורה."

אני: "אולי אם אני אוכל לראות את אפרים, לדבר איתו, לשמוע את העובדות ישר ממנו..."

גילה: "אף אחד לא רואה את אפרים, אף אחד לא מדבר עם אפרים."

אני: "אז איך אתם מנשקים לו בתחת?"

רמי: "לפעמים אנחנו מפריחים לעברו נשיקה, וחושבים על התחת שלו. בפעמים אחרות, אנחנו מנשקים את התחת של מנשה, והוא מעביר אותה הלאה."

אני: "מי זה מנשה?"

גילה: "חבר שלנו. הוא זה שלימד אותנו על לנשק לאפרים בתחת. כל מה שהיינו צריכים לעשות זה לשלם על המונית מדי פעם."

אני: "ופשוט האמנתם לו כשהוא אמר שיש אפרים, ושאפרים רוצה שתנשקו לו בתחת, ושאפרים יגמול לכם על זה?"

רמי: "מה פתאום! למנשה יש מכתב מאפרים שהוא קיבל לפני הרבה שנים שמסביר את הכל. הנה צילום שלו, תראה בעצמך."

אני: "נראה שזה כתוב על נייר המכתבים של מנשה."

גילה: "אפרים לא נתן לו נייר."

אני: "אם נבדוק, אני בטוח שנגלה שזה כתב היד של מנשה."

רמי: "בטח, אפרים הכתיב לו את זה."

אני: "אבל חשבתי שאמרת שאף אחד לא יכול לראות את אפרים?"

גילה: "לא עכשיו, אבל לפני הרבה שנים הוא דיבר עם כמה אנשים."

אני: "אבל חשבתי שאמרתם שהוא נדבן. איזה מין נדבן מכסח לאנשים את הצורה רק בגלל שהם שונים?"

גילה: "זה מה שאפרים רוצה, ואפרים תמיד צודק."

אני: "ואיך הגעת לזה?"

גילה: "בסעיף שבע כתוב 'כל מה שאפרים אומר, נכון.' זה מספיק לי!"

אני: "אולי החבר שלכם מנשה המציא את כל העניין."

רמי: "אין סיכוי! בסעיף חמש כתוב 'אפרים הכתיב לי את זה בעצמו.' חוץ מזה, בסעיף שתיים כתוב 'אל תשתו יותר מדי אלכוהול', ובסעיף ארבע כתוב 'תאכלו אוכל בריא,' ובסעיף שמונה כתוב 'תרחצו את הידיים אחרי השירותים.' כולם יודעים שכל הדברים האלה נכונים, אז גם השאר חייב להיות נכון."

אני: "אבל בסעיף תשע כתוב 'אל תשתו אלכוהול' מה שלא מסתדר עם סעיף שתיים, ובסעיף שש כתוב 'הירח עשוי מגבינה ירוקה' שזאת שטות."

רמי: "אין סתירה בין סעיף תשע וסעיף שתיים, סעיף תשע פשוט מבהיר את סעיף שתיים. ובקשר לסעיף שש, אף פעם לא היית על הירח, אז אתה לא יכול להיות בטוח."

אני: "מדענים הוכיחו שהירח עשוי מסלע..."

גילה: "אבל הם לא יודעים אם הירח הגיע מכדור הארץ, או מהחלל, אז הוא יכול באותה מידה להיות עשוי מגבינה ירוקה."

אני: "אני לא ממש מומחה, אבל אני חושב שהתיאוריה שהירח 'נלכד' איכשהו על ידי כדור הארץ כבר הופרכה. חוץ מזה, אי הידיעה מאיפה הגיע הסלע לא הופך אותו לגבינה."

רמי: "הא! אז עכשיו אתה מודה שמדענים טועים, אבל אנחנו יודעים שאפרים תמיד צודק!"

אני: "באמת?"

גילה: "בטח, סעיף שבע מוכיח את זה".

אני: "את אומרת שאפרים תמיד צודק כי כתוב ככה ברשימה, הרשימה נכונה כי אפרים הכתיב אותה, ואנחנו יודעים שאפרים הכתיב אותה כי ככה כתוב ברשימה. זה הגיון מעגלי, לא שונה מלהגיד ש'אפרים צודק בגלל שהוא אומר שהוא צודק'."

רמי: "עכשיו אתה מתחיל לתפוס. יש לי נחת מלראות מישהו שמגיע להבין את דרך המחשבה של אפרים."

אני: "אבל... לא חשוב. מה הקטע עם הטחינה?"

גילה מסמיקה.

רמי: "טחינה, עם פטרוזיליה, בלי תוספות. ככה אפרים אוכל. כל דבר אחר אסור."

אני: "ומה אם אין לי פטרוזיליה?"

רמי: "אין פטרוזיליה, אין טחינה. אסור טחינה בלי פטרוזיליה."

אני: "בלי חריף? בלי שמן זית?"

גילה נכנסת להלם.

רמי, צועק: "אין סיבה לקלל! כל תוספת חוץ מפטרוזיליה פשוט אסורה!"

אני: "אז סלט עגבניות קצוץ דק עם טחינה למעלה לא בא בחשבון?"

גילה, מכסה את האזניים עם הידיים: "אני לא שומעת כלום, לה לה לה לה לה."

רמי: "זה מגעיל. רק סוטים יאכלו את זה..."

אני: "אבל זה טעים! אני אוכל את זה כל הזמן."

גילה מתעלפת.

רמי, אוחז בגילה: "אם הייתי יודע שאתה אחד מאלה, לא הייתי מבזבז את הזמן שלי. כשאפרים יכסח לך את הצורה אני אהיה שם, סופר את הכסף וצוחק. אני אנשק למענך את התחת של אפרים, יא אוכל טחינה עם סלט עגבניות."

ואז הוא גרר את גילה למכונית והתרחק במהירות.

  .Have a nice Pasch

אוקי אז הגענו לרגע הזה.

אחרי כל ההכנות יוצאים לדבר האמיתי. בלילה בין ראשון לשני בתאריך 23.3.09 מתיצבים בשעה 2 ורבע (בלילה) בבי'ס ומתחילים במסע המשלחת תשס"ט לפולין.

אף פעם לא התרגשתי במיוחד מימי השואה, הטקסים תמיד נראו לי חופרים שכאלה, מחכים שיסתיים.

קוויתי שההכנות למסע והמסע עצמו ישנו את הגישה האדישה הזאת שלי. אני מצטער לאמר שזה לא קרה וכנראה שגם לא יקרה. ההכנות הסתיימו ועדיין הנושא לא רגיש אצלי, אפילו לא קצת. נכון אני לא מספר בדיחות שואה בזמן ההכנות או כאשר מדברים על הנושא (משתדל). אבל זה ממש ממש לא אומר שהן לא עולות לי בראש. לפעמים אני מתביש בזה אבל למה? מסתבר שזה אני, ואני לא אחד שמתביש במי שאני. אני זוכר שכתבתי ביום כיפור בתחילת השנה שיש לי שני צדדים, אחד רציני והשני המממ.., פחות. אז אני לא מצליח שהצד הרציני יקשר לנושא. חבל או לא ככה זה. אולי אני אוכל לעזור למי שקשה לו להתמודד עם הנושא (ד"א, בדיחות שואה זו לא הדרך לעשות את זה) אבל איך אני יכול לעזור למישהו שאני לא מבין איך הוא מרגיש?

אני מנסה לחשוב מה עצוב ורגיש בנושא הזה?

אז נרדפו אנשים (זה ממש לא משנה שזה העם שלנו או לא, הם אנשים כמו השאר) רק בגלל משהו מסויים אצלהם. במקרה זה הדת, פעם הבאה זה יהיה בגלל עיניים כחולות. התיחסו אליהם כמו אל זבל שצריך להיפתר ממנו, מפעלי הריגה משומנים היטב עשו את העבודה בצורה מצויינת. עוד משלוח ועוד משלוח הגיע לכיוון המפעל וחזר ריק. משפחות שלמות, קהילות, תרבות שלמה נמחקה וכל מה שנשאר זה מספר שרידים בודדים וכמה מאות ניצולים מתוך מיליונים, מיליונים!

עכשיו אני יודע ולמדתי על הזוועות האלו. אבל למרות הכל אני חוסם את הרגשות שבאים או אולי הם לא באים בכלל?. בכל אופן מבחינתי הם אינם. אני לא חש הזדהות, עצב, חרטה כלום, פשוט כלום. נכון זה לא היה אנושי והמון אנשים סבלו אבל למה שאני, עומר דנציגר, יהיה עצוב בגלל זה? איך זה נוגע לי בכלל? בגלל שזה העם שלי? עם כל הכבוד זה עדיין לא מספיק בשביל שאני אהיה עצוב מזה. זה לא שאני לא רוצה, אני כן רוצה להרגיש משהו אבל פשוט אין, אולי אני באמת ריק?

אני מקווה שהמסע הזה ישאיר משהו אצלי, למרות שאני בספק. "אוקי כאן נרצחו מיליון וחצי יהודים. אתר הבא...". זה לא מה שיעשה את השינוי אצלי.

בכלל אני מתקשה להבין למה השואה היא אירוע טרגי ועצוב ואילו יציאת מצריים היא אירוע שמח. פרעה לא זרק את הזכרים לנילוס? הוא לא ניסה להשמיד את בני ישראל?

בהקשר אחר- גלעד שליט.

כבר 1000 יום הוא בשבי בעזה. (או לפחות שמה מספרים שהוא נמצא) המחיר שלו רק עולה מיום ליום. החמס רואים שהוא חשוב לנו ולכן הם מרשים לעצמם לדרוש מה שהם רוצים. אני דווקא חושב שהוא כן בחיים, למרות מה שחשבתי קודם כרגע אני חושב שהוא בחיים אבל צריך לחשוב טוב טוב מה המסר שאנו מעבירים אם נסכים לעסקה מגוחכת של מאות אסירים.

צריך להחזיר אותו אבל לא בכל מחיר.

  Have a nice day

כל ההיפיות והתשובה של "מצויין" כששאולים מה שלומי עברו להם.

דווקא נהנתי, חבל.

מזג האוויר המרגיז הזה, או בעצם התחזאים (ברך לי השם, משהו עם לוגים) הם המרגיזים. יורד גשם\לא יורד גשם. זה מרגיז!

אני רוצה לעשות תוכניות אבל אי אפשר בגלל שאומרים שירד גשם אבל איפה הגשם? אין גשם...

אם כבר אני לא יכול לעשות כלום אז שהכינרת תשמח.

שיט, אין זמן. אין זמן!!

אני אשתדל לחזור לתקופה שעידכנתי כל יומיים בערך (כן, בשביל הריטנג. אלה מה? )

היסטוריה יוצאת מכל הכיוונים ומוחצת דברים בדרך.

יום שישי מבחן ענק ואין ברירה אלה ללמוד את הנשמה (לחרוש) אני מקווה שזה יהיה שווה את זה.

אבל למרות הכל החיים יפים לא?

אולי זה בגלל החופשה הקלה בלימודים אבל אני ממש שמח עכשיו, זו תקופה טובה.

העבודה מסתדרת, גם הבוס שלי אמר שכיף לעבוד איתי וזה יתבטא בשכר.

התחלתי שיעורי נהיגה, היום היה השיעור השני ורדפתי אחרי ילד עם עגלת סופר מלאה בקרשים. (מואהאה )

הקשיים הנפשיים שהיו לי עזבו לעכשיו. מצאתי לי חבר טוב שאני יכול לשתף אותו, מה שחיפשת במשך רוב השנה.

וכמובן שחלק גדול מזה זו שירן שאני נהנה מכל שניה איתה.

התחלתי לכתוב על היסטוריה ויצא לי שהחיים יפים. רק אני חושב שמשהו כאן לא בסדר?

  Have an excellent day

אז ביום ראשון 8.3.09 החלטתי ללכת עם חברים למסיבה במועדון - סיקרט.

זו היה הפעם הראשונה שאני הולך למועדון, אמרו לי יהיה כיף, תבוא.

הזמנתי גם את חברה שלי (להלן שירן) לבוא. היא חיפשה הרבה זמן מקום כזה לרקוד ולהשתחרר. היא הביאה עוד ידידה (לקר) שלא תהיה לבד. (הרעיון היה שאני אהיה רוב הזמן עם חברים שלי)

אז הביאו לי כסף, קניתי כרטיסים. אז גיליתי שההסעות מאור יהודה וקרית אונו נפרדות אז דאגתי שיהיה מי שידאג שהן יעלו על ההסעה והכל יהיה בסדר. (עידו אני חייב לך, הרבה.)

ההסעה אמורה לצאת ב-9:40- לא לאחר.

אז אני מגיע למקום בסביבות 9:35, אין אף אחד.

מחכה... שלו מגיע מדברים קצת. דודי, שלא ראיתי שנים, מגיע גם הוא. אומנם לא יצא לנו לדבר ממש אבל היה ממש נחמד לראות שהוא עדיין בחיים.

בסביבות השעה 11, קצת לפני, הגיעו גל, טל, חזן ואיתי. רצינו לעלות על ההסעה שכבר הייתה שם אבל חיכינו לחברים של דודי.

בסוף הם הגיעו ונסענו. במהלך השיחה דיברתי קצת עם טל, הוא לא השתנה כ"כ הרבה.

נסענו בדרך התחיל גשם קל, לא נורא. הגענו לשם ורק אז ההסעה נסעה לכיוון קרית אונו.

חיכינו שם, היה סיפור עם הכרטיסים כי היו לי את הכרטים של שירן ולקר והיינו חייבים לחכות להם. אז כל הבנים הכוסיות עם הפאן "אוי השיער שלי" כי ירד קצת גשם.

אז חיכינו שם ולאט לאט התחילה להיות לי תחושת בטן ממש לא טובה (אני לא מדבר על זה שבא לי לזהם את נחל אילון עוד קצת) אלה תחושה שמשהו לא בסדר. הרגיעו אותי שזה רגיל, או לפחות ניסו כי זה לא עבד כ"כ.

אחר"כ היה איזה עניין עם הכרטיסים, לא היו מספיק או משהו כזה, 10 כרטיסים נעלמו משהו. אבל איכשהו זה הסתדר.

אז הגיעה ההסעה של קרית אונו, נפגשתי עם שירן ולקר והן היו שמחות והכל היה בסדר, חוץ מהשיחת בנים שיצא להן לחוות במהלך הנסיעה.

אז לא עבר הרבה זמן וניכסנו למועדון. בהתחלה לא כ"כ מצאתי את המקום שלי, ניסיתי להיום עם החברים קצת אבל לא כ"כ מצאתי את עצמי. אמרתי לעצמי, טוב אם אני כבר כאן למה שאני לא אהנה? אז התחלתי לזוז עם המוסיקה.

מידי פעם הסתכלתי לבדוק מה קורה עם שירן. אפילו אמרתי לכמה אנשים לראות שהכל יהיה בסדר איתן. אבל זה לא עבד לי, אני דאגתי יותר מידי. אז בסוף יצא שהייתי כמעט כל הזמן עם שירן ולקר.

כשהיו כאלה שבאו לרקוד צמוד לשירן הרחקתי אותם. ראיתי את החיוך שהיה לה, זה שווה הכל. היה אחד שלא כ"כ הבין לא ("שאת אומרת לא, למה את מתכוונת?") אבל בסוף הרבה בעיות הוא לא עשה.

אני לא יכול להתחיל לתאר את ההרגשה שידעתי שיש אנשים שאני יכול לסמוך עליהם שם. לראות פרצוף מוכר, ממש הרגשתי שהם "got my back" ופשוט הרגשה טובה. אני לא יודע מה הייתי עושה בלי הקטע הזה. (חוץ מישן יותר טוב בלילה) בזמנים כאלה אני מבין כמה זה טוב שאני מכיר הרבה אנשים.

לקראת הסוף הרבה אנשים התעיפו והיה הרבה פחות צפוף. וגם רמיקס של Behind Blue Eyes, זה היה גדול.

אז אחרי שהכל נגמר הגיעה ההסעה של קרית אונו קודם מה שהיה טוב בשבילי כי ככה לא הייתי צריך להשאיר את שירן ולקר שם. הן עלו על ההסעה ואני הלכתי לחברים. ישבנו שם בברגר והבנו שלא אכלנו כמה שעות טובות אז זה רעיון מצויין לשבת לאכול איזה המבורגר גדול. אני חייב לאמר שזה באמת היה רעיון טוב. המבורגר אחד הטובים.

אז עלינו על ההסעה חזרה הביתה. הגעתי הביתה בסביבות 5 וחצי נכנסתי להתקלח להוריד את כל הריח של ענן הסיגריות שהיה בתוך המועדון. המים היו קפואים אבל לא יכולתי להישאר מסריח ולהיכנס למיטה ככה. אז התקלחתי במים קפואים והלכתי לישון.

הרבה זמן לא חפרתי ככה, יהיה בסדר.

  Have a nice day

אז סתם ככה הרבה זמן לא עדכנתי ובא לי.

פשוט ככה, בא לי. (או שכותבים במילה אחת- "באלי" ? נראה מוזר...)

בקצרה מה היה בחודש פבואר הקצר.

החודש עבר מהר ועכשיו נריץ אותו מהר הרבה יותר. (לא לפי הסדר)

הכנות לפולין- הרבה ימי הכנה שהתזמון שלהם לא תמיד הכי טוב. גורם לי לחשוב על הרבה דברים שלא חשבתי עליהם קודם ועל למה בעצם אני יוצא?

בחירות- אז הימין ניצח (הגיע הזמן...) , ממשלה מעניינת תצמח לנו. =)

יום האהבה (הבינלאומי)- היה ממש ממש כיף וקיבלתי עוגיות. ייאי ^_^

תעודות- ממש לא משפיעה על כלום ואני לא מאוכזב\מופתע משום דבר.

פחח איזה מעפן, אין לי על מה לכתוב.

 Have a nice day