אנשים יפים, גם כשהם זרים. אני אוהבת לראות אנשים שמחים, מחייכים, צוחקים, נהנים. אם אני לבד אני גם מקנאה בהם... אם אני עצובה אני גם מקנאה בהם. אנשים בדרך כלל לא נראים לי מכוערים, מצד שני גם לא כולם יפים כמו 'סופרסטארס'. אנשים עם יופי רגיל, לא מקנאה בהם...
גשם, כמה שאני מייחלת אליו. לנקות את האנשים המכוערים מעיניי, המכוערים לא בהכרח פיזית, הפנים של רוב האנשים לא מעניינות אותי ברמה של לאהוב או לא לאהוב אותו, ההתנהגות. אני שונאת שאנשים מתנהגים כמו בהמות=אנשים, כי בסך הכל- בהמות הן סבבה, פרות הן אחלה, באמת חיה חמודה מאוד. אני שונאת שבני אדם מכוערים זה מגעיל אותי. זה מתסכל, זה מבחיל, זה גורם לי לחוש בושה ושנאה, אני לא מקנאה בהם.
מה אם אנשים זרים מכוערים ושמחים, אני קצת מקנאה בהם. לא כל כך. אם הם זרים אני לא יכולה לדעת שהם מכוערים, אז אני כן מקנאה בהם כי הם
שמחים! אבל אם גם אני שמחה בזמן שהם שמחים אז אני לא מקנאה בהם... כי הם כמוני, רק שאני אני, ואני שונה מכולם כי כזו אני. קיבוץ גלויות. אז מה אם לא המצאתי שום דבר חדש ואני קצת שונאת את עצמי, יש בי גם צדדים יפים שאני לא מתכחשת אליהם. אני שמחה שאני גלויה עם עצמי, שמחה שהביטחון שלי נבנה. יש לי שמחה פנימית אז אין טעם לקנא... אז אולי בעצם, אני לא מקנאה באף אחד? אבל אני כן, כי אנשים שמחים זרים ולא זרים כשהם יפים עושים לי טוב, בעצם אני פשוט שמחה איתם אז... אני שמחה לשמוח ולא לקנא!
smile
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
הדושי