והם מתפללים אלי. כל חג וכל מועד קוראים בשמי, מברכים, מבקשים רחמים.
והיכן אני נמצא? בכל מקום, או שמא אני מרחף בשמים, בנפש, בתיבת קודש או בספרים.
כל יום. אלפי תפילות, בקשות, תחנונים. שמע ישראל צועקים. הם מפחדים.
ובשביל מה יצרתי בני אדם אם לא בשביל שיהיו עצמאיים... אכזבה, אכזבה, אכזבה!
כל שתבקשו יהי, כל שתבקשו אגשים. לאט לאט, צעד אחר צעד, חזון אחר חזון. גם לאלים יש מוגבלויות, אין אנו מושלמים. רודפי בצע, קנאים, חזירים נהנתנים.
ולפעמים נהנה אני להתעלל בבני אדם פשוטים, לייסרם עד דמעות, רחמים עצמיים.
ואז כשהם פונים ומבקשים את תמיכתי, מבטיחים שיאמינו בי, שינשקו סמליי, שיחמירו בקשותיי- אז לפעמים פונה אני להקשיב.

*יש לציין שאני אישית אתאיסטית, אבל, אין בכוונתי לפגוע באיש ומטרת הקטע הזה הוא ספרות (מתוך סיפור שאני כותבת כרגע...), לכן אני מבקשת סליחה מראש ממי שעלול להפגע