חוזרת הביתה, רצה ליד השדה החרוש ואז חוזרת להליכה. אני שונאת את החלק הזה של ליד הבית... אבל לפחות כבר כמעט והגעתי.

נכנסתי, נעלתי את הדלת כיביתי את האור בחוץ? צריך לבדוק, כן, הכל כבוי.

שתיים לפנות בוקר , הבייביסיטר הזה משעות אחר הצהריים הרעיב ועייף אותי, אני אשב לאכול משהו קטן.

פורסת לחם, מוציאה גבינה ויוגורט מהמקרר, צלחת מהמגירה. מתיישבת ליד השולחן ומורחת, בוהה בלחם המתחנן לנגיסה, כנראה שאני יותר רעבה משחשבתי.

נגיסות קטנות, מעלעלת במוסף המונח על ידי.
מרגישה רוח על העורף. החלון פתוח? אני מפחדת להסתכל ולבדוק, זו בעיה שלי מגיל קטן, כמו להסתכל במראה בלילה כאילו שמפלצת נמצאת מאחוריי. כבר עדיף שלא לראות אותה, לא להיות בטוחה שהיא שם.
הסקרנות הורגת. הסתכלתי אחורה, סתם חשוך בחוץ והחלון כמעט וסגור, רק חריץ קטן. סגרתי. אני יושבת בחזרה לאכול. מבט חטוף על השעון, כבר שתיים ועשרים.
אני מקלפת מהיוגורט את המכסה, מלקקת את השאריות שעליו ורואה את דמותי משתקפת על נייר הכסף.
רוח על העורף. כבר סגרתי את החלון. או שלא? העייפות הורגת אולי סתם דמיינתי מקודם איך שאני קמה לסגור אותו. אני אסיים את היוגורט ואלך לישון.

הרוח מצמררת אותי. אני חייבת לסגור את החלון! קמתי. החלון פתוח, חריץ קטן, סגרתי. אני יושבת בחזרה לאכול.

מניחה את הכלים המלוכלכים בכיור. מתחילה ללכת לכיוון החדר, מכבה את האור במטבח. שריקה חרישית. אני שונאת רעשים כאלו של לילה, הם מפחידים. מבט חטוף ימינה, החלון פתוח, אני מוכנה להישבע שכבר סגרתי אותו לפחות פעם אחת! או שלא?
מדליקה שוב את האור והולכת לסגור את החלון, חריץ קטן. טורקת את החלון, מוודאת שהוא סגור ומסתובבת. הולכת לכיוון החדר, שכחתי לכבות את האור. חוזרת למתג, הפלורסנט בוהק יורת מתמיד. מכבה את האור.

בחדר שלי חשוך, ההורים ישנים, גם אחותי. אני חייבת לשמור על השקט. סוגרת בעדינות את הדלת, עכשיו אפשר להדליק את האור. מחליפה את הבגדים לפיג'מה, הולכת לצחצח שיניים.
אני צריכה מים, אחרי הצחצוח נשאר טעם מר בפה, אני חייבת מים.
הולכת למטבח, זמזומי הלילה של מכשירי החשמל מהדהדים בחלל החדר, אני מגששת על הקיר, מחפשת את המתג. מדליקה את האור של המטבח, לא נדלק. חוזרת אחורה, מדליקה את האור של הסלון. מביטה ימינה, יש מישהו בחלון, אני מוכנה להישבע שלא ראיתי אותו קודם.

הקטע משתתף בתחרות סיפורי מתח ישראלים בבלוג כתיבה נוצרת

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=450140&blogcode=13236299

אני יודעת שזה סיפור די צולע, כשאני מדמיינת אותו בבית שלי אני מפחדת. אני חושבת שיהיו לי סיוטים היום! יש!

בכל מקרה, סתם התחשק לי לכתוב קצת, אני לא טובה בזה אבל זה משחרר וכיף... אז למה לא בעצם?!