וכשמבקשים ממני לעמוד מול אנשים ולדבר על משהו שלא הכנתי מראש אני קופאת מבחוץ, ומבפנים המוח שלי מתחמם ונמס כמו חמאה במיקרו. חסרת תועלת.

ואני מתאמצת לחנוק את הדמעות ולחייך טיפה כדי שאולי הביטחון העצמי המועט שלי לא יברח. 

ואני כבר מעדיפה להציג את עצמי כמטומטמת מאשר לנסות ולטעות ולהכשל, אני מעדיפה לא לנסות מאשר לא להצליח, הגישה הפרפקציוניסטית.

אבל אז מספיקה מילה אחת שגויה כדי לשבור אותי. 

ואני מקיאה הכל החוצה

ונוצר מרק של חמאה ומלח-דמעות עם כמה שאריות של בטחון עצמי...