מתוך היומן שלי (שלא מתפקד כבר תקופה):

12/11/10-13/11/10

זה עלוב אבל כן, השארת אותי בודדה, משועממת, עייפה ומתוחה בפייסבוק. אני בטוחה שהייתה לך סיבה טובה להתנתק, אולי האינטרנט שלך הפסיק לעבוד אבל עדיין.
אני לא יודעת עד כמה אתה קולט או לא קולט שאתה משחק ברגשות של אנשים, בעיקר שהייתה שיחה על "אהבה". כתבתי מה שרצית, אני רוצה לרצות אותך כדי לקבל את התשובה שהבטחת לי, אבל לא, "לא יודע יש לי את כל הזמן" ואחרי 6 דקות להתנתק. אם 6 דקות זה כל הזמן אז כבר חייתי נצחים כבר עברתי את סופם של כל כך הרבה זמנים.
ואני חושבת שזה פשוט עצוב, שנסחפתי למערבולת שלך הרי כל הבנות שחברות שלך בפייסבוק ושומרות איתך על קשר מראות ניצוצות אהבה אליך, יש אנשים עם נפש כובשת, אני שונאת אותם.
מוזר שבמהלך 6 הדקות האלה התחלף יום. 6 דקות ויממה עכשיו זה פרק הזמן השנוא עלי.
ושוב קפיצה לנושא אחר, גיל ארבע עשרה זה כזה פגם באנושות. למה לא יכולתי להיוולד בת 18?!
לחיות את הגיל הזה 18 פעמים ואז להמשיך האלה. באמת שהדבר שאני הכי רוצה כרגע זה להשתכר ולשכוח מכל הצרות שלי, אבל לא, זה לא יקרה בארבע שנים הקרובות.
ושוב דיכאון.
אני פשוט פגומה! זה מה שאני פגומה! מי צריך אותי פה בכלל, לא הייתי אמורה להיוולד זו טעות.
גם כשמישהו "מציע לי חברות" אני אמורה להתייחס לזה ברצינות? פאק, ארבע עשרה! ואני גם לא אוהבת אותו. אמרתי לא, גם ככה הוא סתם עושה את זה בשביל להגיד שיש לו חברה.
אני מרגישה רע, אני מרגישה מטומטמת, אני מרגישה מיותרת, אני מרגישה תלותית, אני מרגישה מאוהבת ורע לי עם זה.
אני יודעת שאני אוהבת מישהו וזה סבל שאני לא רוצה לחוות, אז למה?
ואני מהרהרת בשאלה למה אני כותבת  לעצמי ולמה זה באמת עוזר? אני באמת בן אדם של יומן, אולי אם אני אהיה בנאדם מספיק חשוב יפרסמו את זה
אם אני אהיה התגלית של האנשות "האדם הראשון שמת מאהבה" יחזרו למקורות, יגיעו ליומן ימצאו כאן רמזים וכאלה, הרפואה תתפתח בזכותי. הנה אני לא רואה סיבה לא למות ברגע זה, למות מאהבה, זה מיוחד.
כמו רומאו ויוליה למות בשם האהבה, זה רומנטי, זה פתטי, זו אני. לא הייתי מתנגדת לסיים את החיים שלי עם סכין בלב כל עוד אני עם מישהו שאני אוהבת.

אני מבינה שדווקא הייתי אז די בסדר. כתבתי יפה.

ובכלל אני לא מסתכלת על גיל 14 עכשיו כגיל של טמטום אלא גיל של בלבול... ואני חושבת מה נשתנה? וכלום.

הכל אותו הדבר- אנשים לא משתנים אף פעם