אקספוזיציה:

מקום- הבית שלי

זמן- מחר בערב

דמויות- אני, הוא, עוד חברים

הוא ניגש אליי, מחייך ואומר:"סיפרו לי שאת מאוהבת בי. אז אני מסכים להיות הבן זוג שלך".

הבטתי בו בחיוך עצוב, "אני מצטערת, אבל, אני לא מאוהבת בך... אתה לא צריך לעשות שום דבר שאתה לא רוצה"

הוא מביט בי מופתע, "אבל, היא אמרה שאת כן! מה? למה?"

ואמרתי וסיפרתי שהייתי, או חשבתי שהייתי דלוקה עליו ובעצם זו רק החברה- לחץ חברתי זה השם. "אחרי שכולם אומרים- אז מה קורה עם ההוא?! הכרחתי את עצמי לחשוב עליך, להדלק עליך, אבל אני לא. אני יודעת שאני לא. אני יודעת שאתה חכם, מצחיק, נראה טוב, בסך הכל יש בך את כל מה שמחפשים בגיל 16 אבל, לא נפלתי לרגליך, אתה מתוק אבל זה לא בשבילי.

הלב שלי, אני כבר לא יודעת אם הוא פה.

אני רוצה שיהיה, חופשי ומאושר.

אבל אם אני נתקלת בו מדי פעם אני יודעת שהוא נתפס

ניצוד בידי מישהו שלא התכוון לכך

אותו מישהו כבר כל כך הרבה זמן

מישהו שבחיים לא אוכל להיות איתו

מישהו שאני מתגעגעת אליו למרות שהוא לא רחוק

מישהו שאני מתביישת ממנו

מישהו שאני לא רוצה להפריע לו

מישהו שאני מרחמת עליו על שהוא הכיר אותי

מישהו שאני מקנאה בחברה שלו

מישהו שאני רוצה להרחיק מהראש, אבל הוא לא יוצא."

החיים יפים כשאת בת 16 ומאוהבת

אף פעם לא שאפתי להיות אחת מאותן שמספרות לחברות שלהן הכל, ששופכות את הלב. אף פעם לא באמת היו לי חברות.

אבל עכשיו הפכתי לכזו, מצאתי חברות, שאני אוהבת והן אוהבות אותי.

ואני לא בטוחה אם אני שמחה או עצובה על העניין הזה של הסיפורים, בסך הכל אני מרגישה יותר בטוחה לשמור את הכל בבטן.

וסיפרתי להן דברים שעלולים לפגוע בי, והן סיפרו לי דברים שפגעו בי, לא מהן, דברים שעברו דרכן.

אני סומכת עליהן וטוב לי ככה...

*

היום עמדתי במטבח ובישלתי כמו אשה טובה

מה אני לא אעשה בשביל להאכיל את הידידים החסונים והבררנים שלי?!

גם אותם אני אוהבת... 

איזה כיף שיש המון חברים אה?! וואלה שריתוש אני מבינה אותך

*

ובכלל התקופה הזו עוברת עליי ברגשות מעורבים

טוב לי?! או רע לי?! (ראה בדיחה: טוב לי אוראלי)

אבל יש שתי תחושות חזקות יותר מהכל והן שהכל יהיה בסדר והשניה היא שאני אשאר לבד לנצח...

"אמן תישארי לבד לנצח..."