אז הרבה דברים לא קורים וכלום לא עצוב אבל הכל כל כך כן.
אולי אני מרגישה קצת בודדה, תמיד רציתי ללכת לטיפול פסיכולוגי אבל אני מתביישת לבקש.
ובכלל למה אני צריכה, החיים שלי תמיד "מושלמים" להורים שלי יש כסף, יש לי חדר יפה, ההורים שלי אוהים אותי, יש לי חברים, אז למה הכל ככה?
אולי זה יעבור, אולי אלו ההורמונים של גיל ההתבגרות שדופקים לי את המוח
אבל לא כל כך טוב לי...
בא לי לעמוד בגשם
או במקלחת חמה
אבל אין מים לבזבז וכבר עשיתי היום מקלחת די ארוכה ונעימה.
תמיד קיוויתי להגיע לפוסטים המומלצים, אבל אין לי סיפור חיים מיוחד, לא הצלחתי להיות אנורקסית (גם כשניסיתי), ולא ישבתי באוטובוס ליד מישהו מעניין במיוחד... חבל, לפעמים השיעמום הזה פשוט רוצח אותי.
אני עייפה, העיניים כבדות, העפעפיים מאיימים לסגור על האישונים כמו וילונות אטומים. לסגור את העיניים ולעבור לעולם הבא- עולם החלומות.
אני אוהבת לחלום, אני אוהבת לזכור את החלומות שלי, אני אוהבת לישון, לקום, לצחוק, לבכות... אני לא מצליחה לעשות שום דבר מזה, לא לבד.
אני רוצה להתנשק עם מישהו, נשיקה כזו מגעילה של סרטים אמריקאיים קיטשיים בטירוף שלועסים אחד את השני, אני רוצה לנגוס בשפתיים שלו ולגעת בלשון שלו ובשיניים ולנשק נשיקות קטנות על השפתיים ולהרגיש כאילו אני מנשקת חילזון.