ושוב עולות בי המחשבות על העתיד, ועל היום שאני אהיה בו בת 40, בודדה כזו שדפקה לעצמה את החיים.

אז כמה חברות ישנות וההורים ייתקשרו להגיד מזל טוב ולשאול מתי תתחתני, ואני רק אחשוב על זה שאני עוד בתולה.

אני אהיה בתולה בת 40, עם שני כלבים וחתול.

ולמה שמישהו ירצה אותי בכלל אם אני כל כך דוחה ופטתית מלאה ברחמים עצמיים, ממש כמו הפוסט הזה?!

לפעמים אני חושבת שיש לי פוטנציאל, מזוויות מסויימות אני לא נראית כל כך רע.

אבל היופי נמדד בדברים הקטנים, בחיוך, בבהונות, בתנוכי האוזניים והם כולם לא כל כך מוצלחים אצלי

ואפשר לדמיין שיחות שלמות שלי מעודדת חברות שעוד יש לי היום, שעוד איכשהו אפילו טיפה "מעריצות" אותי ואני כמובן מעריצה אותן חזרה.

אבל הן חברות רק כי אין להן קשר כלכך מעמיק איתי, הן פה, והן טובות אבל יש דיסטנס...

ולפעמים אני לא מבינה איך הן הודו בפני אחרים שהן קצת מקנאות בי.. אני לא מבינה במה אפשר, שרואים בן אדם שהוא יותר פגם משלמות

וכנראה שזו השעה שמדכדכת אותי

אבל יש אנשים שרוצים כסף, יש כאלו שרוצים חוכמה, ויש כאלו שרוצים יופי. אז אני רוצה להיות יפה בבקשה

וכשמבקשים ממני לעמוד מול אנשים ולדבר על משהו שלא הכנתי מראש אני קופאת מבחוץ, ומבפנים המוח שלי מתחמם ונמס כמו חמאה במיקרו. חסרת תועלת.

ואני מתאמצת לחנוק את הדמעות ולחייך טיפה כדי שאולי הביטחון העצמי המועט שלי לא יברח. 

ואני כבר מעדיפה להציג את עצמי כמטומטמת מאשר לנסות ולטעות ולהכשל, אני מעדיפה לא לנסות מאשר לא להצליח, הגישה הפרפקציוניסטית.

אבל אז מספיקה מילה אחת שגויה כדי לשבור אותי. 

ואני מקיאה הכל החוצה

ונוצר מרק של חמאה ומלח-דמעות עם כמה שאריות של בטחון עצמי...