עוד אחד ממצבי הרוח שאופפים אותי בימים האחרונים, משהו בין חוסר מודעות ומחוברות למציאות לבין דיכאון עד מוות שאני מאחלת לעצמי ברגע זה.

סתם ככה, בלי סיבה, מהעייפות ומהעצבים על החיים, שום דבר לא מסתדר ואולי בעצם הכל מסתדר... קשה לחיות ככה.

משהו דפוק אצלי בראש כי אני הופכת אותו לדפוק, אני הרי לגמרי בסדר והחיים שלי בדרך כלל טובים

אני לא יודעת ממה נובע הפחד שלי, העצבים והרצון לעשות דווקא פתאום, אבל זה פשוט שם ואני לא יודעת איך להתמודד עם זה עד הסוף.

יש בי געגועים גדולים לאנשים שאני לא אראה יותר לעולם כנראה, וגם אם כן לא יהיה לי האומץ לדבר איתם ורצות לי בראש אלפי סצנות, רצים אלפי תסריטים למציאויות שאני מייחלת להן ושאין סיכוי שייקרו... זה התחיל כבר בגיל 12 שדמיינתי את היום הראשון בכתה י', והנה אני כבר מתחילה יא', מבואסת מהחיים, ממה שלא הצלחתי להשיג ומרוצה ממה שכן. גם זו נחמה קטנה.

תחושת האופוריה כשחוויה מסתיימת. ואני לא יודעת אם לשמוח או לבכות.

עברתי חויה שציפיתי שתהיה הרבה פחות נעימה, אבל בסופו של דבר, אלו כנראה היו הימים המשמעותיים ביותר בחופש שלי עד עכשיו!

וזו תחושה של חמימות מהולה בעצב- הידיעה ששנה הבאה זה שוב יקרה, ומי מבטיח שזה יהיה כל כך טוב?

מי יכול להבטיח לי ששנה הבאה האירוע יתעלה על השנה? לי זה נשמע בלתי אפשרי.

זה גורם לי לשנוא סופים- "אני לא רוצה שזה ייגמר"