שונאת, שונאת, שונאת.
בכל מובן המילה
כמה שזה יכול להיות (ובאמת מכל הלב) אני שונאת!
זה נראה כ"כ פשוט להגיד את זה אז לא,
אני שונאת לטעות, לקנא, להיות מי שאני, לאהוב אחרים יותר ממני, שמביכים אותי גם אם זה לא בכוונה, שמתכוונים לטוב ויוצא רע, שכל דבר שאני עושה נהרס, לרצות דברים של אחרים, לא להצליח לבטא את עצמי בין אם זה במראה חיצוני ופנימי, לא לאהוב שום דבר שאני עושה, להראות כמו שאני נראית (רגליים, בטן, שיער), את איך שנראתי כל חיי, שאין לי ביטחון עצמי, שאני בונה ביטחון עצמי ובשניה אחת אני מתרסקת, להכנס לדכאונות האלה שתוקפים אותי כל יום, לאכול ואני אוכלת יותר מדי לדעתי גם אם זה מסתכם ב700 קלוריות ביום, שאין לי עם מי לדבר, שמעדיפים אחרים על פני, ביתספר עם כל האנשים שיש שם, היחס שאני מרגישה שאני מקבלת- חוסר התעניינות מהול ברחמים או משהו כזה, לא להראות שאני באמת יכולה להיות חכמה, לפחד מהעתיד, אנשים, שאני צריכה לשמור הכל בפנים בלי יכולת לספר לאף אחד, את החושה שאני מתחרפנת, לכתוב שאני שונאת שבעצם מה זה יעזור לי בחיים, אנשים שיפרשו את הפוסט הזה בתור פוסט "אימו" כי אני רק כותבת שאני שונאת, שצוחקים על הסטייל שלי, את השכבה שלי, את הגיל שלי, שירים חסרי פואנטה שנכתבים בלי משמעות, שאני לא מצליחה לכתוב, שאני לא מצליחה לבטא את עצמי כמו שצריך, את כל מי שאני מחשיבה 'חברים' שלי, לראות שכל האנשים משוכפלים ע"י החברה ומי שלא ככה לא שייך, שאין לי כסף, להיות חלק מחברה של בני אדם, את העובדה שאני לא יוכל לגור באמריקה אלא אם כן אני יהיה סטודנטית שם או יתחתן עם מישהו בעל אזרחות אמריקאית, שנותנים לי הערות שנשארות אצלי בלב, שאני לא מצליחה להשתחרר מהעבר.
וכמובן שיש עוד ועוד ועוד ואני בטוחה שהרשימה יכולה להיות פי 100 ממה שהיא עכשיו.
וכל דבר שנכתב בבלוג נכתב בשבילי ובשביל עצמי אז גם אם מישהו באמת קורא את זה הדיעה שלכם לא תוכל לשנות כלום.