יותר התערבות, פחות מקום.
לאט לאט מרגישה כאילו כבר אין לי אוויר.
אין לי מקום להחליט, לקבוע, לחשוב, להיות משוחררת. ועכשיו עוד פחות...
מתחילה לשמוע איומים (שלדעתי הם שם רק בגד האיום ולא בגד הביצוע), אבל פני השטחים מתחילים כאילו להשתנות במקצת.
גם אני אמרתי לעצמי בהתחלה שלא אגיע למקומות האלה, והגעתי בכל זאת. עכשיו כשאני שומעת סיפורי זוועה כאלה ואחרים, אני יודעת שזה רחוק ממני. רחוק ממני כל כך. אבל גם המקום בו אני נמצאת היום היה רחוק ממני פעם. אני יודעת שאני בתחילת הדרך ולכן בטוחה במאה אחוז שלא אתן לעצמי להידרדר למקומות מסוכנים כל כך, ואפילו מסוכנים קצת, אבל התחלתי להיכנס למערבולת, גם אם קטנה, וזה מרגיש שונה. מפחיד. ממכר. מרתיע. מאיים.
תוהה אם אני יכולה לנשום נשימה עמוקה עמוקה, לעצום עיניים וללחוש לעצמי
"די."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
