החלקתי קצת במורד החבל, הידיים השתפשפו מעט, אבל לא נורא. מנסה לתפס למעלה, אבל כל כך קשה לי.
אפסו כוחותיי. לא ישנה טוב בלילות. מחכה שהיום יעבור. קוראת ספר. עוברת עמוד ועוד עמוד. עברו רק שתי דקות והזמן לא עובר.
פעם, בימים שבהם הייתי עייפה, ייחלתי לרגע בו אגיע למיטה, אעצום עיניים וארפה קצת מהיום שעבר עליי. עכשיו למרות העייפות, ההשתוקקות כבר לא כל כך בוערת בי. כי גם כשאקום אחרי השינה אהיה עייפה, כמו עכשיו, סביר להניח, וגם לא אוכל להישכב ישר על המזרון ולעצום עיניים כמו שכל כך רציתי - הרי כפיפות הבטן עוד מחכות לי.
קמה בבוקר עייפה. ממה? מלישון, כנראה. הקפה לא עוזר מאוד…גם הבטן שגדלה לא עוזרת להרגשה הטובה להגיע למחוזותיי. אין לי סבלנות היום, בא לי לישון טוב. בא לי לקום רעננה ולהתנער מכל השטויות האלה. להרגיש קלילה, לא רק פיזית. נמאס לי מכל המחשבות. ההתעסקות הבלתי פוסקת הזאת מתישה אותי…
בא לי לצעוקקקקקק!
להוציא את כל הזוהמה החוצה. ואז לעמוד בשקט ולהיות נקייה.
סליחה. נראה לי שזה הפוסט המתלונן ביותר שכתבתי…אבל אם לא כאן אז איפה…? מצטערת, בכל מקרה…
עריכה:
ומי בכלל צריך מלח כשהדמעות זולגות לי על החביתה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
