אשליות במגירה

אני צריכה שהתקופה הזאת תפסיק.

הדכאון הקטן והבלתי נגמר הזה מוריד את הפנים שלי עוד ועוד למטה, גורר לי את האף ליד הרצפה ומזכיר לי כמה הערך העצמי שלי נמוך. זה מה שאני באמת שווה. לא כוסית, לא נחמדה אפילו, לא חכמה ולא מסוגלת לכלום. כלום. גוררת את עצמי ממקום למקום, משכנעת את עצמי שלישון כל כך הרבה זה נורמלי. כי אני במחזור. אני יודעת שההורמונים שלי משקרים לי שוב. אבל צריך לחיות בתוך השקר הזה, לשאת את עצמך לאן ש"צריך להיות בו" וכלום לא באמת קשה לי או משהו, אני פשוט לא רוצה.

מתה להתמסטל, להשתכר, או לרוץ עד שהלב ידפוק. אבל אף אחד מאלה לא יקרה. החברים שלי, מי הם? אף אחד מהם לא קרוב אלי. אף אחד מהם לא יודע מה אני מרגישה בשבועות האחרונים.

 

להלחם בשיניים מול הדבר הזה, הסתמי כל כך. דכאון סתמי, שרירותי כמו הגלולות נגד הריון שגרמו לו.

 

לאקס שלי יש כבר חברה חדשה. אני יודעת כי בדקתי באתר ההיכרויות בו נפגשנו. כתב שהוא seeing someone. העיקר שכל התקופה שהיינו ביחד הוא התלהב מזה שאני לא מבקשת ממנו לשנות את הסטטוס שלו מ- single כי היתה לנו מערכת יחסים פתוחה. היתה לי תחושה כזאת, שהוא כבר עבר הלאה ומצא מישהי חדשה וסתמית פחות או יותר למלא את הצורך שלו בזוגיות שגרתית ויומיומית כמו שהוא תמיד רצה. נכנסתי לאתר כדי לבדוק, מתוך ידיעה שאני אתבעס אם אני אראה את זה. וזה קרה.

אני הולכת ברחוב, לא נזהרת ממכוניות. גם נוהגת מסוכן יותר. דוחקת במזל שלי.

 

עכשיו לאבא קרה משהו. שיתוק בחלק מהפנים. אמא שלי מתבעסת מזה. הצרות נערמות עלי ומסביבי כמו פנקייק מסריח, ואני צריכה לשמור על הראש גבוה תמיד, לא משנה מה. כי נתנו לי כל כך הרבה, כי קיבלתי כל כך הרבה, כי נולדתי עם כל כך הרבה.

עכשיו הכל מרגיש כל כך מעט. אני עכבר קטן ועלוב, לובש חליפה בגודל של בנאדם ואפילו לא טורח להעמיד פנים. אולי מישהו יקלוט.