אשליות במגירה

מחר אני כל היום עם אדוני בטיול שטח. מעולם לא ביליתי איתו כל כך הרבה זמן ביחד.

עוד שלושה ימים מבחן. עוד ארבעה ימים הגשה. קר לי קצת כאן בסלון.

אומרים שתהיה מלחמה.

 

אני חושבת על הכל ואומרת תודה.

אני כל הזמן מלאת הכרת תודה. אני גם מודה על הכרת התודה כי גם אותה קיבלתי ואני זוכה להנות ממנה בחסד. תודה על חיי הנפלאים. על השמחה וגם על הדמעות והעצב. על אחי שמצבו משתפר. על ידיד שלי שיוצא עם בחורה שווה בטירוף (אני הייתי עושה אותה ואני סטרייטית למדי). על אדוני.

תודה על ההזדמנות כל יום לפתוח עיניים ולהסתכל ימינה ושמאלה ולהעריך את גודל מזלי. ואני  משפילה ראשי ומקווה שביום בו מזלי יהיה פחות טוב או בהזדמנות בה אפגוש במישהו פחות חסר מזל אזכור את כל הטוב הזה, ואהיה אדם טוב יותר בזכותו.

 

לצערי לרוב אני חסרת סבלנות. מוכנה לעזור אבל עם פיוז קצר. מפחדת מדברים לא מוכרים. מפחדת קצת מרגעים לא ברורים, בהם אני לא תמיד יודעת מה לעשות.

 

חיי לפעמים חסרי חיכוך עד כדי שאני עפה דרכם כמו במנהרה מצופת וזלין ורוד ומנצנץ. ואני מנסה לזכור, כי זוהי קללתי ועלי להיות אדם יותר טוב בשל כך. ואת חוסר היכולת שלי לשלוט בחיי אפשר רק חלקית לקשר לכך שקל לי רוב הזמן. והחלק השני מקושר לכך שאני כמו כולם, עלה ברוח. כשהרוח לכיוון הנכון, אני שטה בשמש וחיי הם דבש. כשתנשב לכיוון רע וסערה תזרוק אותי לביוב, רק אז אולי יתחוור לי שאין לי שום אפשרות תנועה עצמאית. אני עלה. וקשה כשיש עליך שמש וטוב, לפתח יכולת תנועה עצמאית. כי כשטוב אין ליכולת זו שום שימוש.

 

תודה שוב.