אשליות במגירה

לקח בדיוק 4 דקות עד שאתחיל להרגיש תחושת החמצה. אני באוטו, מוזיקה רועשת ברקע (kyuss למתעניינים) ואני חושבת לעצמי.

הוא אמר שהוא הבין את הכל אחרת. שנפגשנו פחות, נכון, אבל הוא ראה את זה כהתחשבות בי ובזה שנהייתי עסוקה בשתי עבודות פתאום. שבגלל זה לא נדלקו לו נורות.

 

אומר שלא דיברנו הרבה בטלפון כי אמרתי לו שאני לא אוהבת לדבר בטלפון. זה נכון. אבל, אמרתי, אם לא מתראים שלושה ימים ובזמן הזה רק מדברים פעם ביום לשתי דקות, זה מעט. אין קשר.

 

בקיצור, התחלתי לחשוב שאולי הכל אי הבנה אחת גדולה. כזאת אני.

אמרתי לעצמי, אולי, אבל אם אני לא רואה אותו שלושה ימים ולא אכפת לי, גם זה אומר משהו. ולמרות כל מה שהוא אומר, אפשר להתאמץ יותר, כשרוצים להפגש מוצאים דרכים ואם לא אז מבטאים את הרצון. הביטוי של הרצון יכול לגשר על כל כך הרבה. שיחה בה הוא אומר שחשב עלי. בשיחת הפרידה היום הוא אמר שאם הוא מתקשר לשתי דקות, כי הוא חשב עלי, אז... (לא משנה ההמשך). וצרם לי שבעצם אולי הוא הרגיש ככה אבל אף פעם לא ידעתי. הוא היה מתקשר כשהוא ברכבת, או הולך מתחנת האוטובוס לעבודה. בדרך, על הדרך, בדרך מ- או ל-, הרגשתי כמו פילר. ממלאת זמן פנוי ומת שיש לו מדי פעם.

 

שעצם זה שאני אומרת לך כאלה דברים, לא אומר שבהכרח הכל מת. אולי אם לא תתייחס אל זה ככה, אלא תקח לי את היד ותסביר לי שהבנתי את הכל לא נכון, אבל ברגש ולא דרך השכל, אולי אני אגיד, עשיתי טעות. סליחה, טועים. בוא נמשיך. אבל זה לא מה שקרה.

 

שנינו נכנסנו לקשר הזה עם מגננות יחסית גבוהות, כל אחד מסיבותיו הוא. אולי זה מה שמנע מאיתנו להתחבר יותר טוב. ואולי לא, ולא נועדנו להיות ביחד.

 

הבחור בן שלושים, ואף פעם לא נפרדו ממנו. הוא היה תמיד זה שנפרד ממישהי (חוץ מקשר אחד שלטענתו זה היה כמעט הדדי).

תרדוף אותי המחשבה, אולי הייתי חייבת להיות הראשונה שלו. אולי יצר התחרותיות שלי והפחד שלי להניח את ראשי על גרדום כמעט בטוח, מנעו ממני לתת צ'אנס למה שהיה קשר באמת באמת מיוחד. לא יהיה קל להתעלות עליו, כבנאדם וכחבר. הוא יחיד ומיוחד במינו, ואני לא אומרת את זה על הרבה אנשים.

 

בינתיים מרגישה טוב, לא בוכה. מחכה שהכל ינחת, רק בבקשה לא הלילה. אני צריכה לישון (כזאת אני, אנוכית). שכחתי את התחושה של להפרד ממישהו (היה לי רצף די ארוך שבו נפרדו ממני בעיקר). אני מאחלת לו שתהיה לו מישהי ממש מתאימה. כל כך מגיע לו. והייתי צריכה להגיד לו את זה.

אני מתבשלת בתוכי.

לא רציתי להמשיך ולחשוב על זה, להמשיך ולחשוב מה אנחנו עושים ביחד, לפני שאני מדברת איתו. אבל המשכתי.

 

לפני חודש, הייתי מובטלת למדי, בנאדם עם המון זמן פנוי. גם החבר הוא כזה. היינו שורצים ביחד, מבלים, ישנים עד מאוחר. רואים טלויזיה שעות בלי הפסקה. אבל אני צריכה לעשות כסף בחופשת הקיץ, אז מצאתי עבודה. ואז עוד אחת. ואני זוכרת בבירור את החשש שזה יפגע בזמן היחד שלנו. לא פגיעה בכמות הזמן (כשרוצים מוצאים זמן, תכלס), אלא פגיעה בסוג הביחד שהיה לנו.

כמה שצדקתי.

 

כיום אני עובדת בערבים, כך שעד שאני מסיימת כבר אין אוטובוס אליו הביתה. איזו הפתעה, רוב הימים אנחנו פשוט מוותרים על שינה ביחד כי אין לו כוח לאסוף אותי, או שאני אומרת לו, "לא משנה". מה זה? התמסמסות קלילה שכזאת מכורח המציאות. חשבתי שיש טיפה יותר רצון/ משמעות לזמן שלנו יחד. מפחיד לחשוב שכנראה לשנינו זה לא כל כך חשוב.

 

אני כנראה לא אראה אותו היום, ובתוכי כבר מתחילה להשחיר לקראת הכאב. השיחה שלנו הולכת ונסגרת בתוכי. נראה לי שהוא גם מרגיש בזה בימים האחרונים.

מאז יום שבת ועד יום שלישי לא נתראה, וזה הופך את המשפט הקטן שהוא אמר לי לאבן בלב. והעובדה שאנחנו לא מתראים שלושה ימים בלי שום סיבה מיוחדת (סה"כ אני עובדת עד 11, למען השם) אומרת את הכל.

 

בכיתי היום באוטובוס בדרך הביתה מהעבודה.

היה משהו שהחבר אמר לי.

לא יחסתי לזה חשיבות, אבל יצא לי מאז לדבר עם אנשים, לא בהכרח עליו. וככל שעבר הזמן, מאז יום שבת, (וואו זה בעצם אתמול) הבנתי שזה מטריד אותי.

 

איחרנו לצאת מהבית ולא מצאתי את התחתונים שלי. לפני שתחשבו כמה פרועים אנחנו שבלהט התשוקה זרקנו אותם מהחלון או משהו, אסביר שמדובר בזוג חוטיני תחרה שחור וקטנטן, זאת אומרת כשהוא לא עלי הוא בגודל של נמלה. והחדר מאוד מבולגן.

ואז הוא אמר "בואי נמצא אותם, אחרת החברה הבאה שלי תמצא אותם יום אחד ולא תבין של מי התחתונים האלה".

 

מי אומר כאלה דברים? אפילו שאתה חושב כאלה דברים, למה להגיד אותם? ויותר מזה, אם אתה לא רוצה להיות איתי, אני אחיה. אבל למה לך? למה מכוח האינרציה להיות עם מישהו שברור לך כבר עכשיו שאתה לא רוצה אותו?

אני לא ילדה בת 16, אני יודעת שאף אחד לא יכול להבטיח שיאהב לנצח. גם אני לא יכולה להבטיח את זה. אבל אם ברור כבר מעכשיו שיהיה עתיד עם מישהו אחר, אז מה...? למה? כדי לא לישון לבד בלילה? אני מבינה את זה, זה יותר נוח והכל. להפרד זה וואחד נאחס של דבר. זה כבד ומדכא. אבל לא יותר מדכא מאשר לישון כל לילה עם מישהו שברור לך שלא יהיה שם עוד חודש? לעזאזל, הבנאדם רוצה ילדים ומשפחה. אז יאללה, מותק, למה אתה מחכה. חפש כבר היום את החברה הבאה שלך.

 

ולפני שיגידו שהגלולות מחקו לי את המוח לגמרי ואולי הוא סתם צחק, אגיד שהוא העיר הערות ברוח דומה בעבר. משפטים כמו "כשניפרד, (ואז הוא מתקן את זה ל"אם ניפרד") אז אני ממש אתגעגע ל...". וואו, תודה על המחמאה. יש בי משהו שממש תתגעגע אליו כשניפרד. זה נוגע ללב. NOT.

 

נשימה עמוקה.

אני צריכה לדבר איתו על זה. זה נראה לי לא הוגן כלפי הבנאדם השני להגיע לשיחה כזאת אחרי שכבר מחליטים עם עצמך החלטות בלתי הפיכות. ולכן אני מנסה לא לעשות את זה כרגע. למרות שזה אולי נראה שהחלטתי, שהחלטתי שזה דפוק מדי בשבילי.

 

אוף, הוא חמוד. למה הוא לא יכל להיות אחד מהמכוערים שיצאתי איתם.

והפעם ניסוי נוסף בסאגה - האם אני יכולה לכתוב עבור עצמי. בלי קהל מוכר, ידידותי, בינוני בגודלו ומחבק.

 

זה כבר החבר השני ברצף שאני באותה מידה יכולה לראות את עצמי איתו מתחתנת ומקימה משפחה או נפרדת ממנו בעתיד הלא-רחוק. באותה המידה. זה מטריד אותי. אין לי דעה? אני גמישה עד אינסוף? יכולה להסתדר עם מגוון גדול של סוגי אנשים, יכולה להיות ככה או אחרת. וכל דרך וכל אופן נראית לי לגיטימית. נכונה. משהו שאני יכולה לחיות איתו די טוב עד שארית חיי.

יש לו בעיות רגש. שוב מצאתי אחד כזה. הוא חם ואוהב וכיפי בטירוף, אבל בתחתית שם משהו לא מתחבר. רואים עליו שהיה ילד מעצבן כזה. אחד שמחבב מישהו ומבטא את זה במכות. בהצקות. שאין לו בעיה ליזום ולהיות נזקק, אבל בנקודה כלשהי נטרף מהחולשה, ואז חייב ללכת. להיות זה עם המילה האחרונה. בלי סיבה, בלי שמשהו קרה. הרגעים והשעות הכי יפים שלנו יכולים להגמר במשפט קר, שאחריו התנצלות. או בלי ההתנצלות.

אמר לי מהיום הראשון שיש לו שנאת נשים, ולא האמנתי. נראה לי שאפשר להרחיב את זה לשנאת אנשים. הוא מרגיש שלא מבין את החוקים, התסכול שלו גדול לפעמים. למרות שמהצד הוא כל כך חברותי. בטוח בעצמו ונינוח בעור שלו בצורה בלתי רגילה.

בקיצור בינתיים אני נהנית מהחיבור הזה, וכל הבעיות שלו עם התחברות מונעות ממני לראות שגם לי יש את זה. לא מתחברת עד הסוף. לא מפחדת להיות עם אחד שעוזב כי אני יודעת שאת החומות שלי אני פשוט לא מורידה עבורו. וזה נראה לי בסדר.

סה"כ חיפשתי מישהו לצאת איתו...

 

מכירות מדלת לדלת. אני לא רעה בזה, גאה בעצמי. מעולם לא ראיתי עצמי בכאלה דברים. ובגלל זה כל הגאווה. בראיון המראיינת התרשמה מהדיבור שלי, אבל אמרה לי "אני לא קונה אותך". הסברתי לה, אני מבינה שאת רואה אותי כמישהי שקטה, שעבדה בעבודות משרדיות. אבל גם כדי לעבוד בעבודות משרדיות למדתי דברים חדשים. גם זה לא היה לי טבעי בהתחלה. אני רוצה את זה דווקא כי לא עשיתי את זה אף פעם, ואני יודעת שאני יכולה.

רוצה להשאר בעבודה מספיק זמן כדי להיות טובה מאוד. אבל העבודה מתישה. ידעתי שיהיה ככה, וזה עוד אחד מהאתגרים. שש שעות בחדרי מדרגות, במדים מחניקים, זיעה ניגרת בלי הפסקה, מוחקת תוך חצי שעה איפור שניסיתי להסוות איתו פצעוני פנים. מדברת, מדברת, מחייכת, משחקת עם הכלב, הילד, הילדה, הילד הגדול, החתול, מחמיאה על הסלון, אומרת תודה על כוס המים. מדברת, נצמדת לתסריט, לא חושבת על כלום. בשניה שיוצאת מדירה אחת שני צעדים ואני דופקת על הדלת שממול. בלי נשימה. בלי לחשוב. זה הכי טוב. שוונג אחד ארוך של כמה שעות. הפסקה מכל שאר החיים- אין זמן לחשוב, העומס האנושי ממסך כל אירוע אחר בחיים. כמה שזה נפלא לפעמים.

משהו כל כך קסום בעבודה שנגמרת בתשישות, מורידה את החולצה ויושבת בהסעה הביתה עם גופיה, הבדיחות הדביליות של החבר'ה נשמעות כמו הדבר הכי מצחיק בעולם, שחרור מוחלט. שנת לילה נהדרת.

 

לראשונה מזה כמעט שבע שנים, אני על גלולות למניעת הריון. לבקשת החבר, כמובן. דיווח בתום שבוע וחצי:

לסיכום, זה משנה לי את כל החיים והאישיות. אבל הסקס, הסקס!! D: וכמובן החבר שנהנה הרבה יותר מהסקס.

 

כרגע אני רק מקווה שתהיה פעם הבאה :)