אשליות במגירה

בכיתי היום כל כך הרבה

בצהריים בכיתי כי שמחתי כל כך שהאדון שלי כל כך מדהים כאדם

בערב בכיתי שוב, קשה לשים על זה את האצבע

ובלילה בכיתי כי הרגשתי שאני עשויה לדפוק את עצמי קשות. כי אני בנאדם דפוק שמתענה ממש כשיש לו משהו כל כך טוב.

 

אני רוצה להכנע. אני רוצה להרגיש את המשקל עליי. אני רוצה להרגיש את השייכות האינסופית. אני רוצה להרגיש את הכוחות שעולים ומתגייסים בכל פעם כדי לרצות, לאפשר, לתת. אני רוצה להרגיש בטחון ונוחות בצרכים האלה שלי, כי הרי הם חדשים לי.

 

ומצד שני אין אני, ולא ידוע על מי אני מדברת ומי מדבר כעת? נסיונות להעמיד פנים שאשליות אחת היא, נועדו לכשלון מר. אבל אני שקרנית טובה, ורק ממשיכה להשתפר עם השנים. בכי היסטרי רק כי טוב לי בזוגיות הוא אחד מהרבה סימנים שהשקר אין לו רגליים. ונשברו לו הרגליים באמת, אילץ אותי לכרוע על ברכיים סגולות וגם ככה כואבות כדי להתפרק ולהאסף מחדש, כאילו שיש מסקנה ופתרון. הבכי, אני מספרת לעצמי, מי שזה לא יהיה, הבכי אינו חסר טעם. הוא בא לשחרר, להבין דברים. ואני (שוב, מי?) רק מרגישה טפשה יותר, חכמה יותר רק במובן של להבין כמה קטונתי, כולנו קטונו מלדעת משהו על עצמנו. וזה חזק מאיתנו, הצורך לפענח ולתת תוויות, "אני אשליות ויש לי בעיות רגשיות בגלל חרדת נטישה, הנה ההסבר המעמיק ומעכשיו ועד עולם תגובותיי ועולמי הרגשי יהיו צפויים כמו סדרה הנדסית". פו, איזה מזל, מזל שעליתי על זה, אחרת לא הייתי יודעת למה לצפות.

 

אדוני יודע לאהוב, אני רוצה גם לדעת לאהוב. אני לפעמים לוחשת לעצמי שקל לו לאהוב כי הוא מבין שהחיים קצרים, מבין את זה הרבה יותר טוב מילדה בת 25 היסטרית שבוכה כי טוב לה. החיים קצרים. אז אני (כן, אני או לפחות אחת ממני) אקח את עצמי באוזן ואכנס לתוך ההרפתקה הזאת הכי עמוק שרק אני יכולה! כי זה מה שעושה לי טוב כרגע. ואם ייגמר, אז ייגמר, ויהיה כואב ומחורבן. אבל אני תמיד, תמיד, תמיד, חייבת לנסות.

 

 

If your'e gonna ride, baby,

ride the wild horse.

 

(למסוקרנים, יש גוגל)

יצאנו לדייט ראשון כזכור שהיה מפתיע לטובה.

נפגשנו בדייט השני ועשינו סשן לא רע בכלל, טוב, היה די מצויין בעיני. וגם הסשן הראשון שלי.  שנינו נהנינו, הסתמסנו יום אחרי ובלה בלה בלה. יום כיפור. יומיים שהוא לא התקשר. חשבתי שנגמר. אבל פתאום התקשר, נפגשנו, היתה פגישה סתמית, סקס סתמי, ובאופן כללי ממש לא משהו. וזהו.

אז זהו, שלא.

מאז הוא התקשר שוב, אחרי ארבעה-חמישה ימים, ואמרתי לעצמי יאללה, טוב נו, אבל בסוף לא ייצא לנו להפגש (בגללו אגב). אז חשבתי שזהו. הבחור בקושי אפילו רוצה לפגוש אותי בתור יזיזה, וזה מובן כי גם לי כל העניין קצת מוזר ונראה לי שהוא קצת מאויים שאני חכמה ממנו. למרות שאני ממש לא מנפנפת בזה, אבל זה ככה קצת. בקיצור הבנתי שכל העניין היה חד פעמי אבל נגמר.

ואז הוא שוב מתקשר, כמה ימים אחרי. כאילו, ברור שאני לא בראש מעייניו כי הרווחים בין המפגשים די מגוחכים ולא נפגשנו שבוע וחצי. מצד שני הוא כל פעם מופיע וכל פעם אני מתפתה לענות לו ולהסכים להפגש. באמת עדיף משהו מכלום? אצלי התשובה היא תמיד "כן". 

אוקיי,

מסתבר שאחד האנשים שיצאתי איתו פעם אחת לפני חודשיים ופתאום פנה אליי שוב משום מקום, מתעניין בעיקר בספר שהוא השאיל לי בסוף הדייט.

כלומר, הוא עשה את זה בעדינות: קודם שאל מה קורה, ולמרות שזה לא הלך בינינו, אמר שבא לו לדבר איתי. ואז שאל אם קראתי את הספר שהוא נתן לי. ואחרי שעניתי, שאל אם אני יכולה להחזיר לו אותו.

 

דבר ראשון, אם נראה לך שהדייט לא הולך משהו, אל תשאיל ספר שאתה אוהב למישהי שלא תראה יותר.

ודבר שני, אם כבר עשית את הטעות, תבליג. תבלע. זה מחיר עולם הדייטים הקשוח. קצת עלבונות, קצת בדיחות גרועות, סקס מדי פעם- טוב או רע, ולפעמים אובדן של רכוש. תחיה עם זה.

 

ואגב, שאלתי חברה לגבי הבחור שיצא איתי השבוע ופתאום אומר ש"בא לו לדבר" למרות שזה לא נראה לו מתאים, שנינו. והיא אומרת שהוא רוצה סקס. אני אבדוק את התיאוריה הזאת.. כי כמו שאמרתי, ובניגוד לחלק מדעתכם, למרות שאין בינינו כימיה, פיזית הוא שווה. ולא היה לי כבר הרבה זמן  :/

הבוקר המשיך בסימן של הכחשה. לא הפסקתי לחשוב עליו. אבל העובדה שהחל מאתמול אני לא אראה אותו יותר לא נחתה עלי במובן הרגשי. הלכתי לשעתיים של עבודה שאחריהן קבעתי להפגש עם שני חברים ללימודים.

אחד ביטל.

לשנייה כבר שלחתי סמס "נראה לי שעשיתי טעות שנפרדתי ממנו".

לשמחתי היא יכלה לצאת מהעבודה שלה ולהפגש איתי לצהריים.

הסברתי לה שנראה לי שעשיתי טעות. לפני יומיים ישבתי אצלה בסלון בשעות המאוחרות, אמרתי לה איך אני מרגישה כלפי ההערה שלו (ראו פוסט "החברה הבאה שלך") ואיך זה מצטרף לי לעוד המון דברים. עכשיו אני זאת שיושבת ושאומרת לה שציירתי לה תמונה שחורה אז בסלון. קיבצתי כל דבר שלילי שאני זוכרת וזה יצר גוש ענק של חרא. אבל בעצם היו המון דברים טובים, וגם אתמול כשבאתי להפרד ממנו התגובה הראשונה שלי כשראיתי אותו זה כיף. כי ככה טוב לנו ביחד כזה.

 

בקיצור, ישבתי מולה היום בצהריים, בוכה אל תוך מפיות "בתאבון" של איזו סלטייה, מנסה להסביר שעשיתי טעות.

את אותה הטעות שחששתי ממנה. לבוא אליו עם החלטה, אטומה, לא באמת מקשיבה ולא באמת מוכנה לשמוע. כאילו אין כבר שני אנשים. הייתי בחורה עם משימה- לבוא, להפרד, לחזור הביתה. ורק אחר כך התחלתי להבין מה הוא אמר לי. שכל הירידה בתדירות הפגישות הפריעה לו. שמבחינתו הוא התאים את עצמו למצב החדש שלי. שהוא פינה יותר את סופי השבוע כדי שיהיה לנו יותר זמן להיות יחד כשאני לא עובדת (ואת זה הוא לא אמר לי לראשונה אתמול). וחשבתי לעצמי היום פתאום, אם נפרדתי ממנו בעיקר כי חשבתי שלא אכפת לו שאנחנו נפגשים פחות, וטעיתי, אז אין באמת הצדקה לפרידה. ולפגיעה בו. אני כל הזמן תוהה, אולי אם הייתי לא מחכה ומתבשלת בתוכי, אז כל הדבר הזה היה מריבה ולא שיחת פרידה?

 

סיימתי את השיחה עם החברה בהחלטה לנסות ולדבר איתו. אף פעם לא עשיתי כזה דבר, לדבר אחרי פרידה.

התקשרתי והוא היה בנסיעה וביקשתי ממנו לדבר, הוא אמר שבכל מקרה זה לא יהיה פנים אל פנים, אמרתי לו "מה שנוח לך" למרות שהעדפתי לא בטלפון וקבענו טנטטיבית לדבר בערב. אני אראה אם הוא מתקשר, ואם לא אני אנסה.

 

אני לא רוצה לשחק לו בשכל, אבל כמו שחברה שלי אמרה, בקשרים רומנטיים הרבה דברים משתבשים בשכל, לטובה ולרעה.

 

אם לא יהיה לו כוח או רצון לדבר איתי, לנסות שוב, אז זה יהיה חבל אבל אני אבין.

אבל כרגע אני מעדיפה לקוות לטוב. להזדמנות שנייה.