אשליות במגירה

מחר אני כל היום עם אדוני בטיול שטח. מעולם לא ביליתי איתו כל כך הרבה זמן ביחד.

עוד שלושה ימים מבחן. עוד ארבעה ימים הגשה. קר לי קצת כאן בסלון.

אומרים שתהיה מלחמה.

 

אני חושבת על הכל ואומרת תודה.

אני כל הזמן מלאת הכרת תודה. אני גם מודה על הכרת התודה כי גם אותה קיבלתי ואני זוכה להנות ממנה בחסד. תודה על חיי הנפלאים. על השמחה וגם על הדמעות והעצב. על אחי שמצבו משתפר. על ידיד שלי שיוצא עם בחורה שווה בטירוף (אני הייתי עושה אותה ואני סטרייטית למדי). על אדוני.

תודה על ההזדמנות כל יום לפתוח עיניים ולהסתכל ימינה ושמאלה ולהעריך את גודל מזלי. ואני  משפילה ראשי ומקווה שביום בו מזלי יהיה פחות טוב או בהזדמנות בה אפגוש במישהו פחות חסר מזל אזכור את כל הטוב הזה, ואהיה אדם טוב יותר בזכותו.

 

לצערי לרוב אני חסרת סבלנות. מוכנה לעזור אבל עם פיוז קצר. מפחדת מדברים לא מוכרים. מפחדת קצת מרגעים לא ברורים, בהם אני לא תמיד יודעת מה לעשות.

 

חיי לפעמים חסרי חיכוך עד כדי שאני עפה דרכם כמו במנהרה מצופת וזלין ורוד ומנצנץ. ואני מנסה לזכור, כי זוהי קללתי ועלי להיות אדם יותר טוב בשל כך. ואת חוסר היכולת שלי לשלוט בחיי אפשר רק חלקית לקשר לכך שקל לי רוב הזמן. והחלק השני מקושר לכך שאני כמו כולם, עלה ברוח. כשהרוח לכיוון הנכון, אני שטה בשמש וחיי הם דבש. כשתנשב לכיוון רע וסערה תזרוק אותי לביוב, רק אז אולי יתחוור לי שאין לי שום אפשרות תנועה עצמאית. אני עלה. וקשה כשיש עליך שמש וטוב, לפתח יכולת תנועה עצמאית. כי כשטוב אין ליכולת זו שום שימוש.

 

תודה שוב.

בכיתי היום כל כך הרבה

בצהריים בכיתי כי שמחתי כל כך שהאדון שלי כל כך מדהים כאדם

בערב בכיתי שוב, קשה לשים על זה את האצבע

ובלילה בכיתי כי הרגשתי שאני עשויה לדפוק את עצמי קשות. כי אני בנאדם דפוק שמתענה ממש כשיש לו משהו כל כך טוב.

 

אני רוצה להכנע. אני רוצה להרגיש את המשקל עליי. אני רוצה להרגיש את השייכות האינסופית. אני רוצה להרגיש את הכוחות שעולים ומתגייסים בכל פעם כדי לרצות, לאפשר, לתת. אני רוצה להרגיש בטחון ונוחות בצרכים האלה שלי, כי הרי הם חדשים לי.

 

ומצד שני אין אני, ולא ידוע על מי אני מדברת ומי מדבר כעת? נסיונות להעמיד פנים שאשליות אחת היא, נועדו לכשלון מר. אבל אני שקרנית טובה, ורק ממשיכה להשתפר עם השנים. בכי היסטרי רק כי טוב לי בזוגיות הוא אחד מהרבה סימנים שהשקר אין לו רגליים. ונשברו לו הרגליים באמת, אילץ אותי לכרוע על ברכיים סגולות וגם ככה כואבות כדי להתפרק ולהאסף מחדש, כאילו שיש מסקנה ופתרון. הבכי, אני מספרת לעצמי, מי שזה לא יהיה, הבכי אינו חסר טעם. הוא בא לשחרר, להבין דברים. ואני (שוב, מי?) רק מרגישה טפשה יותר, חכמה יותר רק במובן של להבין כמה קטונתי, כולנו קטונו מלדעת משהו על עצמנו. וזה חזק מאיתנו, הצורך לפענח ולתת תוויות, "אני אשליות ויש לי בעיות רגשיות בגלל חרדת נטישה, הנה ההסבר המעמיק ומעכשיו ועד עולם תגובותיי ועולמי הרגשי יהיו צפויים כמו סדרה הנדסית". פו, איזה מזל, מזל שעליתי על זה, אחרת לא הייתי יודעת למה לצפות.

 

אדוני יודע לאהוב, אני רוצה גם לדעת לאהוב. אני לפעמים לוחשת לעצמי שקל לו לאהוב כי הוא מבין שהחיים קצרים, מבין את זה הרבה יותר טוב מילדה בת 25 היסטרית שבוכה כי טוב לה. החיים קצרים. אז אני (כן, אני או לפחות אחת ממני) אקח את עצמי באוזן ואכנס לתוך ההרפתקה הזאת הכי עמוק שרק אני יכולה! כי זה מה שעושה לי טוב כרגע. ואם ייגמר, אז ייגמר, ויהיה כואב ומחורבן. אבל אני תמיד, תמיד, תמיד, חייבת לנסות.

 

 

If your'e gonna ride, baby,

ride the wild horse.

 

(למסוקרנים, יש גוגל)

אני אשליות ואני על גלולות.

כבר הרבה זמן אני על גלולות, ועברו כמה שבועות מאז התלוננתי על איך חיי השתנו בעקבות הגלולות (נגד הריון.)

החזה שלי עדיין ענק, תודה :) 75D ובימים טובים הוא עוד גולש החוצה מהחזייה.

הפנים נקיות יותר, פחות פצעים, זה נכון, כמעט חלקות אפילו לפעמים.

 

אבל הנפש, הנפש, תאמינו לי, המגירה מעולם לא נראתה חשוכה יותר. בשבועיים האחרונים, שלוש התקפות בכי ספונטניות, בלתי-רצויות, מוגזמות בעליל, על הדברים הפעוטים ביותר. היום הייתי אצל רופאת משפחה להוציא מרשם חדש לגלולות (אך, הסימבוליות!) והיא אמרה לי שרק רופא נשים יכול לתת מעכשיו את הגלולות שלי. ישבתי שם, הקשבתי לה, הבנתי, התחלתי לחשב מה אני אעשה, ותוך כדי התחיל לעלות בי הבכי.

יצאתי מהמשרד של הרופאה הנחמדה שכנראה ראתה כמה זה מפריע לי והתנצלה כמה פעמים, ואיך שיצאתי ממשרדה עשיתי פניית פרסה לשירותים, ועוד לפני שהספקתי לנעול את הדלת פרצתי בבכי. הרגשתי מטומטמת, אני מודה. איזו סיבה מוזרה לבכות!

 

בכיתי ובכיתי, בכי כזה חזק, עוויתי, שלא שואל אותך אם לצאת, שגורם לך לטפטף נחלים של דמעות ונזלת על הרצפה, שקשה להחניק את הצלילים שלו (אפילו שיש תאים אחרים של שירותים ליד). ואחרי שחשבתי שסיימתי לבכות יצאתי, והעיניים שלי היו אדומות אבל נראיתי מאוד יפה לדעתי.

 

אשה רגשנית יכולה להיות דבר מאוד יפה לפעמים.

 

היום מאוחר יותר, בלימודים, דיברתי עם אחי בטלפון והוא היה כל כך עצוב. כל כך עצוב.. הלכתי לשירותים ובכיתי, ובכיתי, ובכיתי כי אני עצובה בשבילו, כי אני חסרת אונים לעזור לו, כי קשה לי לראות אותו ככה כל כך הרבה זמן. כי הוא נמצא במקום עמוק ושחור ואני רואה אותו שם ולא יודעת איך למשוך החוצה.

 

ועד כמה שזה נורא, לא תמיד אני רוצה או יש לי כוח למשוך אותו החוצה.

 

ישבתי לי בערב בבית, אחרי עוד יום ארוך של 10 שעות, ואמרתי לעזאזל, אני רוצה להיות שמחה. עבר עלי יום מחורבן מבחינת מצב רוח, והנה אני מרגישה את השימחה מתחילה לבוא אלי, והוא לידי עצוב. וזה הפריע לקיומי האדיש והפתטי וכעסתי.

 

הלכתי לחדר כי רציתי לבכות שוב אבל במקום לבכות עשיתי חתך קטן על הבטן עם הסכין היפנית הורודה עם הנצנצים.

 

לאחרונה אני חותכת את עצמי הרבה, תמיד שריטות קטנות ובלתי מזיקות, אבל בחיי שאף פעם זה לא היה בתדירות הזאת.

 

והיות וביום שישי אני אהיה עם משהו כמו בגד ים אני ממש צריכה לחשוב חמש פעמים לפני שאני חותכת. מזל שאחרי יום שישי אני אוכל לחתוך איפה שבאמת בא לי - בירכיים, בבטן, אולי בחלק העליון של הידיים, החזה.. מוזר, אומרים שחותכים כדי להוציא את הכאב הנפשי. אבל חשבתי שאני כבר מוציאה אותו עם כל הבכי ההיסטרי הזה. כנראה שזה לא מספיק?

 

ובמקביל לימודים באטרף, אני מקבלת שבחים, נהנית מהלימודים ממש! בחיי!! שמחה כל כך שמצאתי כיוון בחיים. חושבת על תואר שני. שמחה לחיות, לרוב. ומקווה לזכור לעתים יותר קרובות שיש לי את הבלוג הזה, המקום הזה לאוורר את הראש.

אוקיי, היות והעניין עם הבחור שמיל נגמר כבר איזה יומיים שלמים, אני פונה למחשבות אחרות.

כמו שכתבתי בעבר, די התמכרתי לקריאה באתר הכלוב, זה עושה לי משהו בלתי מוסבר (כלומר, חוץ מזה שלפעמים זה מרטיב אותי רצח) ואני מוצאת את עצמי שואלת-

לחזור לאקשן?

 

החשק לקבל מכות ירד, אני מודה. לא שנעלם, אבל לא בלהט שהיה לפני שבועיים-חודש..

ועם זאת לא נעלם. לא נעלם בכלל.

 

אני עוד לא יודעת מה אני רוצה- זוגיות רגילה עם קצת קינק במיטה? דמות אב שתשלים את עולמי? או סתם לחוות כאב מהסוג המזקק והממש-כואב?

ואני לא מכירה את עצמי, לא יודעת לנהל שיחות אמת עם מה שבפנים אצלי. אז אני נאלצת לנסות ולהבין בדרכים עקיפות מה יעשה לי טוב.

 

אני יודעת שבקרוב אחזור להתנסות, ולו רק כי הסקרנות להבין מה יש שם ומה אני מחפשת שם גדולים ממני. אני רק מקווה שזה יהיה יותר טוב ויותר עמוק מאשר סיבוב ראשון..

מישהו מוכן להסביר לי מאיפה הקריצו את הנושא הזה?

מישהו הדליק טלויזיה בשלושת הימים האחרונים?? קרא עיתון? שמע חדשות ברדיו? נכנס ל-ynet?

שני בחורים שיכורים העיפו באוויר 40 מטר שתי בחורות שסה"כ יצאו לבלות וחצו את הכביש. הנהג הדורס רק עכשיו הסגיר עצמו למשטרה. אם לא היה מסגיר עצמו, אין לדעת כמה זמן היה מצליח להתחמק ממנה. הבחורה שלא נפטרה מאושפזת במצב קשה. גבר רצח את גרושתו, אחרי 12 שנה שהיו גרושים, כשאיים עליה ברצח רק שבוע לפני. היה לו צו הרחקה ממנה חודש לפני. אבל מה הסיכוי שהמשטרה תאכוף כזה דבר? בחור ואמא שלו יוצאים מהבית כדי לבצע התאבדות מתוכננת מראש. הם חזרו הביתה, אגב, לפי מה ששמעתי. אשה נשרפה בתחנת דלק, סה"כ הגיעה לשם כדי לתדלק. חמישה אנשים נהרגו בתאונות דרכים בשלושת הימים האחרונים, ואני לא מצליחה לספור כמה נפצעו. ואני מנסה, עוברת על הכתבות בynet או כל אתר אחר. שלא לדבר על החיילים שהגיעו למסיק הזיתים ונראה להם הגיוני לא להפריע למתנחלים ליידות אבנים בפלשתינאים ופעילי שמאל. ואז לעצור אותם (את הפלשתינאים ופעילי השמאל כמובן. מוסקים חצופים)

 

כל כמה זמן אני מתעוררת להבנה הזאת מחדש, שאין מי שיגן עליך. שאין כאן וככל הנראה גם לא במקומות אחרים איזשהו גוף שממש מגן עליך. תחשבו על הפעם האחרונה שהרגשתם בסכנה, אולי מישהו הלך אחריכם ברחוב נטוש או סתם איזה שיכור שהסתכל עליכם עקום במועדון. למישהו קופצת בראש באותו רגע האפשרות הקלושה שיהיה מישהו שיגן עליך? איש חוק? שוטר, מתנדב, חייל שאכפת לו? דווקא המאבטחים, אלה שמקבלים חרא של כסף וכלום לעומת ה"כבוד" (אפשר גם בלי גרשיים האמת) ששוטרים מקבלים, דווקא הם קופצים די בקלות לראות מה קורה. אמא שלי חטפה את הג'ננה באיזה סניף של חנות, תוך כמה דקות אני קולטת את הרוסי הכבד בגיל העמידה מתחיל לרחף בסביבה. אני בטוחה שהוא מרוויח פחות מאמא שלי, ולאמא שלי אין תואר ובקושי יש מקצוע.

 

כאן ביתי? כן, אבל בואנה, צריך להזהר בכזה בית.

רק שתבינו- הדברים האלה כל כך קרובים אלינו, שכל מחשבה מנחמת היא שקר עצמי גס. לצערי הרב יצא לי להחשף לסיפור מסמר שיער של בחורה שהכרתי, שבעלה הפך לפסיכופת אלים אחרי 10 שנות נישואים, שלושה ילדים וחיי נישואים שלווים, רגועים וכמיטב המסורת הדתית-מתנחלת. הגבר העדין שהיה לאב ילדיה פרץ לה לבית, איים עליה, ניסה ולפעמים הצליח לחבל בחייה, בעבודתה, בחיי החברה שלה ובקשריה המשפחתיים, לנסות להסית את בנותיה נגדה, לגנוב לה את כל החפצים האישיים מהבית, ואני אשאיר לכם לנחש כמה מעט, ובאיזה חוסר רגישות וחוסר השתדלות משטרת ישראל פעלה. זו לא בחורה פשוטת-שכל ורכה, אלא אישה עצמאית לחלוטין, דעתנית, אחת הנשים החזקות שהכרתי מעודי. וזו הסיבה היחידה שהוא לא הצליח למוטט אותה לחלוטין.

 

אז תהיו חזקים, תשמחו על כל יום סתיו נעים שיש כאן בבית, והכי חשוב- לא לזרוק אבנים בבית מזכוכית. כאן ביתי, ואני אצטרך במוקדם או במאוחר לשלם על כך את המחיר.