אשליות במגירה

בכיתי היום כל כך הרבה

בצהריים בכיתי כי שמחתי כל כך שהאדון שלי כל כך מדהים כאדם

בערב בכיתי שוב, קשה לשים על זה את האצבע

ובלילה בכיתי כי הרגשתי שאני עשויה לדפוק את עצמי קשות. כי אני בנאדם דפוק שמתענה ממש כשיש לו משהו כל כך טוב.

 

אני רוצה להכנע. אני רוצה להרגיש את המשקל עליי. אני רוצה להרגיש את השייכות האינסופית. אני רוצה להרגיש את הכוחות שעולים ומתגייסים בכל פעם כדי לרצות, לאפשר, לתת. אני רוצה להרגיש בטחון ונוחות בצרכים האלה שלי, כי הרי הם חדשים לי.

 

ומצד שני אין אני, ולא ידוע על מי אני מדברת ומי מדבר כעת? נסיונות להעמיד פנים שאשליות אחת היא, נועדו לכשלון מר. אבל אני שקרנית טובה, ורק ממשיכה להשתפר עם השנים. בכי היסטרי רק כי טוב לי בזוגיות הוא אחד מהרבה סימנים שהשקר אין לו רגליים. ונשברו לו הרגליים באמת, אילץ אותי לכרוע על ברכיים סגולות וגם ככה כואבות כדי להתפרק ולהאסף מחדש, כאילו שיש מסקנה ופתרון. הבכי, אני מספרת לעצמי, מי שזה לא יהיה, הבכי אינו חסר טעם. הוא בא לשחרר, להבין דברים. ואני (שוב, מי?) רק מרגישה טפשה יותר, חכמה יותר רק במובן של להבין כמה קטונתי, כולנו קטונו מלדעת משהו על עצמנו. וזה חזק מאיתנו, הצורך לפענח ולתת תוויות, "אני אשליות ויש לי בעיות רגשיות בגלל חרדת נטישה, הנה ההסבר המעמיק ומעכשיו ועד עולם תגובותיי ועולמי הרגשי יהיו צפויים כמו סדרה הנדסית". פו, איזה מזל, מזל שעליתי על זה, אחרת לא הייתי יודעת למה לצפות.

 

אדוני יודע לאהוב, אני רוצה גם לדעת לאהוב. אני לפעמים לוחשת לעצמי שקל לו לאהוב כי הוא מבין שהחיים קצרים, מבין את זה הרבה יותר טוב מילדה בת 25 היסטרית שבוכה כי טוב לה. החיים קצרים. אז אני (כן, אני או לפחות אחת ממני) אקח את עצמי באוזן ואכנס לתוך ההרפתקה הזאת הכי עמוק שרק אני יכולה! כי זה מה שעושה לי טוב כרגע. ואם ייגמר, אז ייגמר, ויהיה כואב ומחורבן. אבל אני תמיד, תמיד, תמיד, חייבת לנסות.

 

 

If your'e gonna ride, baby,

ride the wild horse.

 

(למסוקרנים, יש גוגל)

אז לאן נעלמתי?

הכל טוב מהרגיל, או רע מהרגיל? מצד אחד, חזרתי לחיים מלאים, מלאים בלימודים, אנשים וכולי. הפסקתי לעשן, טיפלתי ביד הדפוקה שלי, התפטרתי משתי עבודות (הלימודים תופסים זמן וגם הרבה יותר מעניינים). עדיין יוצאת עם הבחור שמיל.

 

מצד שני, חתכתי את עצמי פעמיים השבוע, ורציתי הרבה יותר. זה לא קרה לי הרבה זמן, ולא בתכיפות הזאת.

 

מצד שלישי, אני שמחה לחוות פגישות לא צפופות מדי עם בחור שנראה טוב, עושה לי טוב, טוב לי איתו, ומצד רביעי ההתמכרות שלי לקריאה בכלוב לא מפסיקה. אני קוראת, ואז קוראת עוד קצת, ואז קוראת פה, ושם, וכבר אין מה לקרוא, אז קוראת דברים לא מעניינים, ואז מתחילה לקרוא את הבאנרים וה-URL כשממש אין לי מה לקרוא. יש לי תחושה שאני רוצה מכות. (בבקשה, זה לא הזמן להציע הצעות מגונות בתגובות כאן למטה). למה אני רוצה כאב? האם הנשיכות ששמיל מואיל בטובו לתת לי כשהוא מפסיק להתאפק יספיקו לי? למה אני לא יכולה להפסיק לקרוא סיפורים כתובים בעילגות על בחורות שמושפלות עד עפר בצורה שבכלל לא עושה לי כלום? מה אני אמורה לעשות, להמשיך לצוד ולחפש גברים שיעשו בי שמות? להמשיך ולחפש מה בדיוק עושה לי את זה? זה נראה לי מסוכן, נראה לי שטחי, נראה לי כמו לקחת סמים- מיועד להרים אותי הכי גבוה שיש ותמיד מפיל אותי הכי למטה ואני לא מכבדת את עצמי בכלל.

 

אולי מה שאני צריכה לעשות, הוא הדבר שלא עשיתי כל כך הרבה זמן. לחפש, כן לחפש, את מה שעושה לי טוב. אבל לא ברחוב, בג'ונגל, בשוק, כל פעם עם מישהו אחר. אולי אני צריכה איזה שמיל אחד עם לב במקום הנכון וחרמנות לא קטנה במכנסיים שביחד נוכל להבין איזה משהו. אולי. אולי אני אתאכזב, אבל עם השמיל הזה ידעתי מהפעם הראשונה - צריך לבדוק אם יש כאן קייס.

מישהו מוכן להסביר לי מאיפה הקריצו את הנושא הזה?

מישהו הדליק טלויזיה בשלושת הימים האחרונים?? קרא עיתון? שמע חדשות ברדיו? נכנס ל-ynet?

שני בחורים שיכורים העיפו באוויר 40 מטר שתי בחורות שסה"כ יצאו לבלות וחצו את הכביש. הנהג הדורס רק עכשיו הסגיר עצמו למשטרה. אם לא היה מסגיר עצמו, אין לדעת כמה זמן היה מצליח להתחמק ממנה. הבחורה שלא נפטרה מאושפזת במצב קשה. גבר רצח את גרושתו, אחרי 12 שנה שהיו גרושים, כשאיים עליה ברצח רק שבוע לפני. היה לו צו הרחקה ממנה חודש לפני. אבל מה הסיכוי שהמשטרה תאכוף כזה דבר? בחור ואמא שלו יוצאים מהבית כדי לבצע התאבדות מתוכננת מראש. הם חזרו הביתה, אגב, לפי מה ששמעתי. אשה נשרפה בתחנת דלק, סה"כ הגיעה לשם כדי לתדלק. חמישה אנשים נהרגו בתאונות דרכים בשלושת הימים האחרונים, ואני לא מצליחה לספור כמה נפצעו. ואני מנסה, עוברת על הכתבות בynet או כל אתר אחר. שלא לדבר על החיילים שהגיעו למסיק הזיתים ונראה להם הגיוני לא להפריע למתנחלים ליידות אבנים בפלשתינאים ופעילי שמאל. ואז לעצור אותם (את הפלשתינאים ופעילי השמאל כמובן. מוסקים חצופים)

 

כל כמה זמן אני מתעוררת להבנה הזאת מחדש, שאין מי שיגן עליך. שאין כאן וככל הנראה גם לא במקומות אחרים איזשהו גוף שממש מגן עליך. תחשבו על הפעם האחרונה שהרגשתם בסכנה, אולי מישהו הלך אחריכם ברחוב נטוש או סתם איזה שיכור שהסתכל עליכם עקום במועדון. למישהו קופצת בראש באותו רגע האפשרות הקלושה שיהיה מישהו שיגן עליך? איש חוק? שוטר, מתנדב, חייל שאכפת לו? דווקא המאבטחים, אלה שמקבלים חרא של כסף וכלום לעומת ה"כבוד" (אפשר גם בלי גרשיים האמת) ששוטרים מקבלים, דווקא הם קופצים די בקלות לראות מה קורה. אמא שלי חטפה את הג'ננה באיזה סניף של חנות, תוך כמה דקות אני קולטת את הרוסי הכבד בגיל העמידה מתחיל לרחף בסביבה. אני בטוחה שהוא מרוויח פחות מאמא שלי, ולאמא שלי אין תואר ובקושי יש מקצוע.

 

כאן ביתי? כן, אבל בואנה, צריך להזהר בכזה בית.

רק שתבינו- הדברים האלה כל כך קרובים אלינו, שכל מחשבה מנחמת היא שקר עצמי גס. לצערי הרב יצא לי להחשף לסיפור מסמר שיער של בחורה שהכרתי, שבעלה הפך לפסיכופת אלים אחרי 10 שנות נישואים, שלושה ילדים וחיי נישואים שלווים, רגועים וכמיטב המסורת הדתית-מתנחלת. הגבר העדין שהיה לאב ילדיה פרץ לה לבית, איים עליה, ניסה ולפעמים הצליח לחבל בחייה, בעבודתה, בחיי החברה שלה ובקשריה המשפחתיים, לנסות להסית את בנותיה נגדה, לגנוב לה את כל החפצים האישיים מהבית, ואני אשאיר לכם לנחש כמה מעט, ובאיזה חוסר רגישות וחוסר השתדלות משטרת ישראל פעלה. זו לא בחורה פשוטת-שכל ורכה, אלא אישה עצמאית לחלוטין, דעתנית, אחת הנשים החזקות שהכרתי מעודי. וזו הסיבה היחידה שהוא לא הצליח למוטט אותה לחלוטין.

 

אז תהיו חזקים, תשמחו על כל יום סתיו נעים שיש כאן בבית, והכי חשוב- לא לזרוק אבנים בבית מזכוכית. כאן ביתי, ואני אצטרך במוקדם או במאוחר לשלם על כך את המחיר.

אני צריכה שהתקופה הזאת תפסיק.

הדכאון הקטן והבלתי נגמר הזה מוריד את הפנים שלי עוד ועוד למטה, גורר לי את האף ליד הרצפה ומזכיר לי כמה הערך העצמי שלי נמוך. זה מה שאני באמת שווה. לא כוסית, לא נחמדה אפילו, לא חכמה ולא מסוגלת לכלום. כלום. גוררת את עצמי ממקום למקום, משכנעת את עצמי שלישון כל כך הרבה זה נורמלי. כי אני במחזור. אני יודעת שההורמונים שלי משקרים לי שוב. אבל צריך לחיות בתוך השקר הזה, לשאת את עצמך לאן ש"צריך להיות בו" וכלום לא באמת קשה לי או משהו, אני פשוט לא רוצה.

מתה להתמסטל, להשתכר, או לרוץ עד שהלב ידפוק. אבל אף אחד מאלה לא יקרה. החברים שלי, מי הם? אף אחד מהם לא קרוב אלי. אף אחד מהם לא יודע מה אני מרגישה בשבועות האחרונים.

 

להלחם בשיניים מול הדבר הזה, הסתמי כל כך. דכאון סתמי, שרירותי כמו הגלולות נגד הריון שגרמו לו.

 

לאקס שלי יש כבר חברה חדשה. אני יודעת כי בדקתי באתר ההיכרויות בו נפגשנו. כתב שהוא seeing someone. העיקר שכל התקופה שהיינו ביחד הוא התלהב מזה שאני לא מבקשת ממנו לשנות את הסטטוס שלו מ- single כי היתה לנו מערכת יחסים פתוחה. היתה לי תחושה כזאת, שהוא כבר עבר הלאה ומצא מישהי חדשה וסתמית פחות או יותר למלא את הצורך שלו בזוגיות שגרתית ויומיומית כמו שהוא תמיד רצה. נכנסתי לאתר כדי לבדוק, מתוך ידיעה שאני אתבעס אם אני אראה את זה. וזה קרה.

אני הולכת ברחוב, לא נזהרת ממכוניות. גם נוהגת מסוכן יותר. דוחקת במזל שלי.

 

עכשיו לאבא קרה משהו. שיתוק בחלק מהפנים. אמא שלי מתבעסת מזה. הצרות נערמות עלי ומסביבי כמו פנקייק מסריח, ואני צריכה לשמור על הראש גבוה תמיד, לא משנה מה. כי נתנו לי כל כך הרבה, כי קיבלתי כל כך הרבה, כי נולדתי עם כל כך הרבה.

עכשיו הכל מרגיש כל כך מעט. אני עכבר קטן ועלוב, לובש חליפה בגודל של בנאדם ואפילו לא טורח להעמיד פנים. אולי מישהו יקלוט.

תכננתי לי להתחיל את הסופ"ש בעישון ירוק עם ידידה שקנתה בדיוק גם.

הידידה מתקשרת להגיד לי שהיא תהיה באולפן הקלטות, כלומר בדירה של חבר, איתו. שתינו לחוצות לעשן ומסכמות שאני אגיע לדירה שלו.

מאוחר יותר בתכנון, מסיבת יומולדת לחברתי הטובה מולסה. מולסה בחורה מתוקה, אבל אני והחברים שלה לא ממש מתערבבים. הזמנתי חבר שלי שיבוא איתי.

 

שעה לפני שיצאתי בכלל מהבית, הערס מואיל בטובו להתקשר. מדברים בנון שלנטיות על להפגש אולי אחרי המסיבה שאני אהיה בה. אחרי השיחה - קפיצות וניתורים באוויר. בעיקר בשביל האגו שלי שלא נפגע על ידי "לא-התקשרות", וגם מהציפיה לעוד סקס. שלוש פעמים בשבוע, כשאין בן זוג, זה לא מעט...

העננה שהיתה עלי לפני כן נעלמה. לא חשבתי שאני אהיה כל כך מאושרת מהשיחה שלו, אבל כנראה שההורמונים שלי שוב מתעתעים בי יום לפני המחזור וגורמים לי לחוות טלטלות נפשיות נטולות הקשר. מצד שני, עם כל ההתרגשות, הערב הופך להיות מסובך...

 

כשהייתי בעישון, היה נחמד אבל מתתי לצאת משם כי הרגשתי כמו קוץ בתחת (בכל זאת הם שם כדי לעבוד על מוזיקה) אבל לא היה לי מה לשוטט ברחובות תל אביב, אז התפשרתי על קצת התמרחות אצלם.

ביומולדת של מולסה, מתתי לצאת משם כדי להגיע אל הערס. היה דווקא משעשע במסיבה, חברתי אור הגיעה עם בן זוגה, והספיקה להתקל במסיבה בלא פחות משני אקסים שהיו לה בעבר. שכנעתי אותה שזה בעצם מצויין כי הנוכחי פי מיליון יותר שווה, וגם כי זה שהיא שם עם זוג מקנה לה נצחון אוטומטי במלחמת ה- post-breakup.

 

וכשהגעתי לערס, ובכן.. היה נחמד. כבר אחרי בירה וחצי, אחרי ג'וינט שלא הותיר חותם בגוף (או כך חשבתי אז), ואני והוא מתקשקשים, הוא מראה לי דברים מגניבים במחשב. משום מה לא ממש נינוח איתו אף פעם, אני מניחה שזה קשור אלי, כי אני תמיד הגורם הלא-נינוח בחדר.. אבל זה לא רק אני. יש בו משהו כזה, קצת קר. כמובן, אותו דבר שנראה לי כה מגניב רק לפני שלושה ימים.

אחרי עוד ג'וינט ובירה, אני כבר מרגישה טיפה מסוחררת, קצת טו מאץ', וזה המקום לציין שכל שאר הערב אני טוחנת סיגריות כאילו מחר יוציאו אותן מחוץ לחוק. הגוף שלי איתת לי שקצת הגזמתי, אבל כשהתיישבתי הכל קצת הסתדר. התחלנו פוצי מוצי והגענו למיטה, בלי יותר מדי משחקי כוחות וכאלה, למעשה בלי בכלל. הכי ונילי שיש.

אחרי זה סקס. ידעתי שהחשד שלי נכון ומי שגומר מהר בפעם הראשונה הוא פשוט אדם שגומר מהר. היה נחמד, אך קצר וסתמי. עד כמה שזין שסוף סוף מגרה אותי מבפנים יכול להיות סתמי.. D: כלומר אני לא מתלוננת, אבל בעצם כן. קצת.

 

אחר כך היה קטע מוזר שלא ברור אם אני אשאר, הוא הציע לי לישון שם אם אני רוצה. הוא קצת שיחק אותה נראה לי, כי תכלס רצה שאני אלך. ראינו איזה התחלה של סרט, אני עוד קיוויתי לסיבוב 2, אבל כלום לא ממש עמד להגיע. אחרי שהוא אמר שהוא נרדם קצת במהלך הסרט, הבנתי את הרמז והתחפפתי.

 

והנה אני, אחרי ערב שנשמע לכאורה אחלה. ובאמת? באמת אני יושבת כאן, פה מסריח וראש עקום מרוב סיגריות, ג'וינטים, בירות, ואני חושבת אם הכל כל כך אחלה למה אני צריכה כל כך הרבה בירות וסיגריות כדי להעביר את הערב? אם אני צריכה לטשטש את עצמי כל כך רק כדי להנות בלי לחשוב יותר מדי, אולי זו לא הנאה... ואני חושבת על הערב של אתמול, שגם הכיל סקס ונגמר בתחושה מאכזבת עבורי, ואני מבולבלת.

 

אני מרגישה כל כך מועצמת בזמן האחרון מכל הסקס, והאוננות המושקעת, ולדבר על זה עם כל מי שיכול לעכל, ולהעריץ את הגוף שלי, והסמי-אורגיות.. ואני לא יודעת - אם זה באמת אני, באמת חלק בי שחיכה לפרוץ, אם לכאן כיוונתי, לנהנתנות המוגזמת והריקנית הזאת, אולי אני לא במצב האדיר הזה? אולי ה"חופשיות המינית" שאני מדברת וחושבת, היא בעצם לא מספיקה. היא אולי פינה אחת בתאוריה שלמה של מיניות וקשרים זוגיים.

אבל אולי החופשיות הזו בסקס, כשהיא מנותקת מדי מחיבה, ממסגרת כלשהי, ממחוייבות מינימלית לזולת, משאירה אותי כבולה במשחק שנקרא "אשליות המשוחררת"?

ולמה אני מנסה לפרוץ גבולות חיצוניים כמו כמה מעט את מכירה מישהו לפני שאת שוכבת איתו, במקום גבולות פנימיים, כמו למה אני חושבת שזה כל מה שמגיע לי?

אולי אני צריכה לבדוק מה קורה שם ביני ובין גברים במקום לבדוק מה יכול לקרות עם הגבר ההוא, והבחור ההוא, וההוא.

 

ואני גם יודעת שבכל מצב אחר חוץ מזה הייתי מרגישה לא-ממומשת, לא הולכת מספיק לסוף, לא חיה מספיק את החיים. אם זה לחיות את החיים, למה זה מרגיש כל כך מת בסוף?