אשליות במגירה

נמאס לי מעיצוב הבלוג וגם הייתי צריכה לשנות אותו מסיבות בטחוניות.

האמת, את העיצוב הקודם עשיתי בהרבה יותר חשק וחזון, והפעם זה היה קר, פרקטי וחסר רגשות.. אז אני מניחה שזה ישתנה שוב בקרוב.

 

ועכשיו ~אנחה~

אני לא כותבת.

אני גם לא כל כך מפנטזת.

אני עובדת, הולכת לראיונות עבודה, לומדת, חושבת על איזה קורסים לקחת. שותה, כמעט כל ערב, לפחות איזו בירה. מעשנת יותר מדי סיגריות. רואה המון טלויזיה. אוכלת, אבל בלי המון חשק.

 

לא באמת חושבת שאני אמצא מישהו בזמן הקרוב, פשוט כי אני לא עושה שום מאמצים לכיוון. וגם אם הייתי עושה, אין לי האנרגיות להתמיד בזה מעבר לפגישה ראשונה וחשד להתלהבות/ אכזבה.

 

שטה קדימה, מבחינה מקצועית, תעסוקתית, קידום אישי ושיט, אבל חסרת רגשות. מרגישה שאין לי חברים. לפחות לא כאלה שאני יכולה לחלוק איתם דברים שכרגע בא לי לחוות. דווקא מבחינה מקצועית, חצי שנה לפני סיום התואר, פתאום יש דיבור כזה על עבודה ועל התחום המקצועי, אני וחברים בלימודים וחברים לא מהלימודים אבל שעוסקים בתחום, מרגישה שסוף סוף מצאתי כיוון משמעותי בחיים. המקצועיים. נשאבת חזרה לוורקוהוליות שלי. לא כל כך מוצאת את עצמי כשיש זמן פנוי. מעדיפה לצאת מהבית, להעסיק את עצמי, להרוויח עוד גרוש וחצי, לא להסתכל על חנויות בגדים כי צריך לחסוך כסף. לא יודעת אם זו מסכנות או התנהגות חכמה. זוממת לקרוע כל עול מעלי. אבל לא עושה את זה. מתה לעשות עוד פירסינג. מתה להרגיש שוב כאילו מישהו מבין אותי, בקטע של מה שמסתובב לי בראש.

 

ראיתי היום חצאית, היתה קצת קטנה עלי. אבל יפהפיה, נראית כמו משהו משנות החמישים.

 

מה עוזרים בגדים יפים אם אין חברים לצאת איתם? מה עוזר כל מה שיש לי בין האוזניים כשאני רק מחכה בערב להיות מספיק עייפה כדי ללכת לישון?

 

רוצה לפגוש מישהו, מישהי, חדשים. התחושה הזאת יקרת ערך עבורי.

 

רוצה להגשים חלום שיש לי כבר חודשים רבים, לצבוע לבלונד פלטינה. חבל לי על ה- 300 שקל ביקור במספרה.

 

אני מסטולה יותר מזה שהייתי כבר הרבה זמן. בחודשים האחרונים, כשלאיש קרוב היתה בעיית דיכאון לא קלה, הגעתי לסלידה מסוימת מסמים קלים לעישון, כי ראיתי מה אפילו הם יכולים לעשות כדי להרע עוד יותר מצב רע של אדם.

 

אז היום עישנתי, ושתיתי, והייתי עייפה, והייתי דומיננטית להחריד בשיחה.

 

עבודת המכירות והחשק להשתפר בה גורמים לי לנסות על גבם של חברים ומכרים, את נסיוני החדש בהשפעה על אנשים.

אני משכנעת חברה שבגב של קופסאת ניירות לגלגול, יש הוראות איך לגלגל. רק כדי לראות אותה מרימה את הקופסה ומסתכלת, ואז אני אומרת לה "רק רציתי לראות אם אני אוכל לגרום לך להסתכל".

 

אני לא יודעת אם זה שלב חולף או שאולי עבודת המכירות היא דרך שלי להשגת כוח פשטני וברברי על פני אנשים אחרים?

זה מתבקש מדי. להתחיל לראות עצמך כמוכר (איש מכירות). לראות כמה אתה שמח להצליח, מנסה לנער מעליך כשלונות, ותמיד ממשיך הלאה, משתפר, מסיק מסקנות, לומד להסתכל יותר טוב באדם שמולך ובסביבתו.

ולהרגיש כל העת שזה היעוד שלך, שאתה לומד על בני אדם, שאתה מתקשר עם הסביבה. ובאמת יש בזה משהו שמונע ממך להיות מנותק מעמך ומסביבתך, וזה כשלעצמו מאלף. ועם זאת, המבט שהגנבתי לעצמי היום במראה אחרי שחרור משפט איוולת שכל תכליתו ליצור חיבה מלאכותית עם הקונים הפוטנציאליים, המבט הזה הפחיד אותי. חייכתי בתגובה לעצמי, אבל נראה לי שזה היה סך הכל ממבוכה. לא כי זה מצחיק, אלא כי זה מביך לראות מילים מסויימות עוזבות את הפה שלך באינטונציה מסויימת.