ישבתי במכונית המהודרת, האמפי בידי, הגבר והאישה שלידי

הורו לנהג לסוע הביתה... הביתה... מילה יחסית ליתומה...

אני מניחה שסיפור החיים שלי יחשב טראגי לעיניי רוב האנשים...

ההורים שלי מתו, ככה זה, זה עבר ונשכח, אפשר לחשוב שהכרתי אותם,

ולא, אני לא כפויית טובה כי הם הביאו אותי לעולם והשיט הזה,

אני כפויית טובה כי הם לא השאירו לי אגורה, לא נתנו לי סנדק

ופשוט חתמו על מסמכים שהעיפו אותי לבית הזה, מגיל 8 אני לבד,

טוב... לבד זה מושג יחסי... ככה פשוט תמיד הרגשתי...

אני מניחה שרוב האנשים שגדלים לא רוצים לנדוד ממשפחה אומנת אחת

לאחרת, למזלי, מגיל 12 ניתנה לי הבחירה במשפחה שאליה רציתי ללכת,

לפעמים היתי נשארת שנה , לפעמים היתי נשארת חודשיים, תלוי במה שהמשפחה

רוצה, היו משפחות שהיו מביאות כול כך הרבה הבטחות, " אנחנו נדאג לך

טוב טוב ילדונת! את תהיה תלמידה מצטיינת! וילדה מקובלת!"

בתור ילדה קטנה, התלהבתי, אבל אחרי כמה זמן, כול מה שנשאר לעשות זה

לחייך ולהודות להם על הכוונות, מעט מההבטחות האלה באמת התגשמו במשך

השנים...

האנשים האלה היו מעניינים, מהיום שניכנסו לבית היתומים הם הביטו עלי,

לפני שבועיים בידיוק, האישה, שהיתה זהה לי בצבע שערה השחור ועינייה האפורות - טורכיז,

אמרה שהיא רוצה אותי, רק שהשער שלה היה שחור גלי מעט, שלי היה חלק מקלות

במידה מחשידה, לא פעם שאלו אותי אני אני מחליקה את השער,

העור שלי היה לבן מאוד, נזהרתי לא להשתזף, אהבתי את הלובן הזה מאוד,

לצד השער השחור כמו אפר והשפתיים האדומות בצורה טבעית, נהגו לומר לי

לא פעם שאני נראת כמו שלגייה, תמיד צחקתי מהתיאור, לא חשבתי שאני דומה לשילגייה,

היה לי חוש טעם מוזר בבגדים, הצבעים תמיד השתלבו, אני אוהבת

כנראה את כול הצבעים... לכן לקחו אותי לדגמן, היתי רזה באופן מפחיד, אנמית, לא פעם

התעלפתי, אבל פשוט התרגלתי, לא חשבתי את עצמי ליפה באופן מיוחד, ילדה רגילה

בגיל ההתבגרות שהציעו לה הרבה כסף, מיד רצו אותי יותר משפחות, נו כמובן, כסף,

היצר הבסיסי של בני האדם, פיסת נייר שמניעה את העולם על צירו....

אני זוכרת את הראיון הראשון שלי איתם, הגבר אהב מאוד את העובדה שהתאהבתי לעיתים

קרובות בספרים שונים, הוא היה סופר, דיי מפורסם, לדעתי יש לו כישרון, אבל לא קראתי

ספר שלו עד היום בוא הוא הופיע ואישתו דרשה לאמץ אותי, " אל תדאגי!" היא אמרה לי

בראיון הראשוני איתם, " יש לנו כסף, מספיק, נוכל לממן לך לימודים ברמה גבוה!

בגדים ותכשיטים ובגדים ומה שלא תרצי!" היא אמרה בחיוך, חייכתי בשקט,

" אני משלמת על הלימודים שלי בעצמי, גם על הטלפון" אמרתי לה, שניהם הופתעו,

" מה!? איך?! ילדה עובדת?! זה שטויות! ילדה צריכה להתרכז בלימודים!" היא הטיחה

בי, אחרי הסבר קצר מאוד על העבודה חיוך נפרש על פניה, " באמת!? זה נהדר!

בטח כיף לעבוד כדוגמנית!" הנהנתי שוב, " תקשיבי" אמר בעלה לפתע,

" אני לא רוצה להישמע פוגעני, אבל את לא נשמעת נלהבת מכלום, אפילו לא מלהיות

מאומצת ולצאת מכאן" אמר הבעל, " אני רוצה לצאת מכאן, בלי להיות מעמסה על מישהו,

להיות עצמאית, ויש לי עוד מעט יותר משנה עד אז... לכן אני לא נלהבת, עברתי

מספיק ראיונות כאלה מאנשים שונים, אני לא יכולה להבטיח את ההבטחות שלכם,

כול מה שיש לי לעשות הוא לומר את מי שאני ומה שאני ולהנהן בנימוס"

יום לאחר מכן הם חתמו על מסמכי האימוץ, היתי בהלם, וכך כול הבנות שהיו איתי,

" אני לא מאמינה שמישהו לקח אותך אחרי הדיבור הזה!" הן היו אומרות,

שנאתי את צורת הדיבור הזאת, מישהו לקח אותך... לא לקחו, אימצו, יש הבדל,

אני ילדה לא חפץ! ועכשיו? אני יושבת במכונית היוקרתית שלהם, האישה הנלהבת

לצידי, לא שמעתי על שום דבר עליהם מלבד זה שהם עשירים, הבעל סופר ולאישה

יש מפעל למוצרי קוסמטיקה, אנני, המטפלת שלנו או המתווכחת בין המאמצים לילידים

אמרה שיש להם עוד שלושה ילדים, עד עכשיו אני לא ממש מבינה למה הם אימצו עוד ילדה..

" הגענו!" אמרה בקול נרגש האישה, חייכתי ויצאתי מהאוטו, קפאתי בין רגע, הבית היה

כולו לבן, בין שתי קומות וענק! היתה גינה יפיפה ומטופחת עים ורדים וסיגליות, נהג המכונית

הוציא את שתי המזוודות שלי מהמכונית ונשא אותן הביתה, האישה והגבר עמדו כול אחד

בצד אחר שלי, שלושתינו נשענו על המכונית, חייכתי בפעם הראשונה בכנות אליהם מאז

שפגשתי אותם, " הבית יפיפה!" אמרתי בהתרגשות והלכתי לגינה, הרחתי את הפרחים

שהנידו ניחוח מתוק, הם צעדו לתוך הבית וקראו לי אחריהם בשמחה, אולי בפעם הראשונה

זה 9 שנים, יהיו לי חיים קצת יותר רגועים...

~~~~~

היי :)

מצטערת שאני לא ממשיכה את הסיפור הקודם, פשוט אין לי איך, אז כרגע

הוא בהקפאה, זאת ההתחלה של הסיפור החדש שאני רוצה לכתוב,

יש לי כרגע רעיון, מה אתם אומרים?