פרמתי את התחבושות שעל ראשה, הפציעה שלה לא היתה גדולה, בסה"כ

שריטה קטנה שדיממה מעט, הוצאתי תחבושת חדשה מתוך תיק העזרה הראשונה

שלהפתעתי מצוי בבית הזה, אחרי שחבשתי את ראשה החזרתי את התיק לארון

שבו מצאתי אותו, כשחזרתי לחדר, היא ישבה נשנעת על הספה, מביטה במבט

חסר הבעה לחלל, המבט שלה לא היה מפוקס על כלום, היא חייכה לפתע ונראה

שהתנתקה מעולמה, היא מחקה את חיוכה והביטה בי, " אז מה עכשיו?"

" נחכה" קבעתי והלכתי למטבח, לוקח כוס מים, נזכרתי לפתע שהיא בת אדם,

" את רעבה?" שאלתי, לא היה כמעט מה לאכול כאן, אבל אני אוכל לאלתר לה משהו.

" כמה זמן זה יקח?" שאלה כשניסתה לאכול את הפסטה שבישלתי לה, היא נראתה

חולה ונראה שכול אוכל שדחפה לגופה רק העיק עליה יותר, " לא יודע" אמרתי

קם מהמקום ועולה לחדר, אין לי סבלנות לשבת איתה כול הזמן, אין לה לאן לברוח כאן.

התיישבתי על המיטה שלי, לוקח את הגיטרה החשמלית ממקומה, ישבתי בחדר וניגנתי,

כמה שעות, כרגיל, עוד יום רגיל.

התעוררתי אחרי כמה שעות, ירדתי למטבח ראיתי צלחת שטופה וסכו"ם שטוף ליד הכיור,

" פאק" סיננתי זונח את הקערה שלקחתי והתחלתי לעבור בחדרים במהירות, היא לא בקומה

למעלה, לא בקומה למטה, לא במרתף, פתחתי את דלת הכניסה, ירדתי לשביל, " קרה משהו?"

שמעתי את קולה מאחורי, היא ישבה על כיסא במרפסת הקידמית, ספר בידה, יכולתי לראות

את השם, אישתו של הנוסע בזמן....

" מצטערת" אמרה והביטה בי, " אסור לי לצאת?" היא אמרה את זה בקלילות, הבעה של סליחה

על פניה ולא נראה שהיא לחוצה בכלל מהמצב, היא היתה רגועה באופן מחשיד למדיי, התקרבתי

אליה, תפסתי את פניה בכף ידי, היא עדיין ישבה על הכיסא, היא טלטלה את פניה במרץ, "דיי!"

מחתה וניסתה לדחוף אותי בעזרת ידיה ורגליה, תפסתי את ידיה בעזרת ידי הפנויה וחסמתי את רגליה

בעזרת שלי, " הרגעי!" ציוויתי, היא כאילו התעלמה ממה שציוויתי והמשיכה להיאבק, " מה לעזאזל

אתה מחפש!?" פלטה לבסוף, ההערה שלה בלבלה אותי והיא הצליחה לדחוף אותי ממנה, נפלתי אחורה

על רצפת העץ של המרפסת, היא נעמדה ונראה שהרהרה לרגע אם להטיח בי את הספר,

" ניבים.." סיננתי, היא הביטה בי מופתעת, " ניבים?", " ניבים!" אמרתי, התחלתי להתעצבן

" ניבים?..." שאלה שוב, " כן! מה לא הבנת!?" צעקתי עליה, היא נרתעה אחורה ונתקלה בקיר הבקתה.

" למה שתחפש ניבים..." הירהרה לעצמה, " את ערפדה?" שאלתי לבסוף, אין לי סבלנות למשחקים

האלה, היא הביטה בי ולא ידעה מה לענות, " ערפדים לא קיימים" קבעה לבסוף ושילבה את זרועותיה

על חזה, התחלתי לצחוק, " אז מה בידיוק את חושבת שראית?!" שאלתי, " זוג פסיכופתיים" אמרה

והחלה להתעצבן בעצמה, " תני לי לנחש, והשבט? זאת איזו כת סודית מטורפת נכון?" שאלתי משועשע,

היא פלטה אנחה, היא הביטה בי בקצרה ונכנסה לבקתה בלי להשיב לי, " מה את חושבת שראית?" שאלתי

 את עצמי, " בני אדם הם יצורים כול כך טיפשים..."