אני וג'וני הבטנו על אדוארד אחרי ההצהרה המאוד במקום שלו,

" אם תגע בה, אתה עף מהבית, אם את תגעי בו את תעופי מהבית" אמר

ויצא מהחדר, ג'וני בלע את רוקו, " אני אלך להתארגן לצילומים, נתראה מחר"

אמרתי וברחתי במהירות מהחדר, נסעתי לצילומים בלי לומר מילה, רק חשבתי

על מה שאדוארד אמר, ועל ג'וני, " את נראת מוזר" אמר פיליפ והגיש לי כוס קפה

בהפסקה שלנו, " אתה לא תאמין מה עובר עלי" אמרתי והעברתי את ידי בשער

שלי, " נסי אותי" אמר ולגם מהקפה שלו.

פיליפ החל לצחוק צחוק מתגלגל כשסיימתי לגולל בפניו את השבועות האחרונים בחיי,

" תודה על התמיכה" סיננתי וסיימתי את הקפה שלי, התחלתי לשתות קפה רק

בגלל העבודה הזאתי, היתי צריכה להישאר ערה שעות בין העבודה למשפחות לבית

הספר, שוב ושוב ושוב, עוד קפה, עוד קפאין, עוד פול קפה ללעוס, שנאתי קפה,

מאוד, אבל זה הדבר היחיד שהחזיק אותי במשך שנה וקצת, וכמו פייסבוק, מתמכרים,

ואז מה נשאר?

פיליפ הסיע אותי הביתה, ישבתי באוטו שלו מביטה בשלג שירד בעדינות, יש לי תמונה

שלי עומדת בשלג, לבושה שמלת כלה שחורה, היתי נראת כמו מלאך המוות בחתונה שלו,

שחורה עם עור חיוור על מצע לבן, " הגענו" אמר פיליפ, הוא יצא מהאוטו והוציא אותי איתו,

הוצאתי את המפתחות מהכיס ופתחתי את הדלת, השעה היתה תשע וחצי בערב, אדוארד

ישב עם ג'וני על הספה בסלון ושתה קפה, ג'וני קרא ספר, שניהם הסתובבו אלינו בשניה שהדלת

נפתחה, אדוארד נראה משועשע וג'וני נראה מופתע, " יוקי חמודה, אני לא אומר לך עם מי

לצאת, אבל אל תביאי אותם הביתה, לא אם הם עברו את גיל ה20" אמר וחייך אלינו,

פיליפ חייך אלי חיוך משועשע והצביע בעיניו על ג'וני, הנהנתי בעדינו כדי לאשר את חששו.

התעלמנו מאדוארד ועלינו לחדר שלי, פיליפ החל לצחוק בקול, " אבא מגניב יש לך!" אמר בחיוך

חייכתי חיוך מריר, " בטח" אמרתי בקול ציני, " טוב אני אשאיר אותך לישון, את בטח ממש

עייפה" אמר וחייך אלי, " לילה טוב יקירתי" אמר וחיבק אותי בחוזקה, " סליחה? אבל אתה

לא רצוי כאן" אמר אדוארד לפיליפ, " אדוארד זה האמרגן שלי כבר ארבע שנים, הוא כמו אבא

בישבילי" אמרתי והבטתי בו, אני בטח נראת נורא, אני עייפה וכואב לי כול הגוף, והרגשתי

חלשה כול כך, " לא אכפת לי יוקי, הוא עלול לנסות לנצל אותך ואנחנו לא מכירים אותו"

פיליפ לחץ את ידו של אדוארד בלי לומר מילה ויצא מהחדר, " תקשיבי" אמר ונכנס לחדר

רק אז ראיתי שהוא גורר את ג'וני בידו אחריו.

" אתם יכולים לעשות מה שאתם רוצים, אחרי שתגיעי ל18 ותעופי מהבית שלי" אמר אדוארד

אלי, " אבא בחייך" אמר ג'וני והאדים מעט, " אני רציני, אם אמא שלך תגלה על זה אתה מת,

את מתה ואני מת, אם אני אראה משהו ביניכם עוד פעם אחת, את עפה לבית היתומים" אמר

ויצא מהחדר, ג'וני הביט בי מובך, חייכתי אליו חיוך רגוע, " לילה טוב ג'וני" לחשתי, הוא הביט בי

וחייך, " לילה טוב יוקי"

במשך חודש שלם הלכתי כמו רוח רפאים בבית, ג'וני עדיין נדבק אלי מידי פעם, אבל זכרתי את ההזהרה

של אדוארד, ידעתי שהוא צודק, אם אנה תגלה על זה, זה הסוף של שלושתינו, ואנה היא אדם

טוב, אני לא רוצה לפגוע בה, אבל ג'וני כאילו לא הבין את הרמז, נדדתי בין בית הספר לעבודה שלי,

בין שמירה על לילי לבין עוד שיחה נחמדה עם אדי, נדדתי בין חדר לחדר, כמו רוח רפאים, מתחמקת

מג'וני, במשך חודש שלם, עד שהוא קלט.

כשחזרנו הביתה הלכתי להתקלח, אני לא מאמינה שזה מה שכול הסיפורים האלה

עשו לי, חייכתי לעצמי, אני מסוגלת להידלק על בחור שהכה אותי....

יצאתי מהמקלחת עטופה במגבת, סירקתי את השער מול המראה, מטירה

את הקשרים, זה מצחיק, תמיד אומרים שבשער חלק אין קשרים, אז אני הפלא ה9?

יצאתי מהאמבטיה לחדר וראיתי את ג'וני יושב על המיטה ובידיו צלחת ועליה סנדוויץ',

" אא אני מצטער" אמר וקם והסתובב כשגבו אלי, הוא כול כך פגיע, פסיכופתיים

יכולים להיות כאלה, אבל יכול להיות שזאת באמת תרופה.... " זה בסדר" עניתי ולבשתי

חלוק שהיה על המיטה, " זה לי?" שאלתי בקול חמוד ובחיוך, הוא הנהן והביא לי את הצלחת

בדרך מוזרה כדי לא להסתכל עלי, צחקקתי, " מה מצחיק?" שאל, " התייחסת אלי

כמו אל בדיחה בשבועיים האחרונים, ופתאום אתה מפוחד ועצוב ופגיע, אתה פסיכי"

אמרתי בחיוך, " אני לא פסיכי!" הסתובב וצעק עלי, התחלתי לצחוק בקול רם,

" מה מצחיק?!" שאל שוב, הפעם הוא נראה פגיע, אז החנקתי את הצחוק וחייכתי

אליו, " כלום" עניתי בחיוך

הלימודים החלו, נכנסתי לכיתה י"ב 3, כיתת המדעים והביוטכנולוגיה, אני זוכרת יום

אחד שראיינו אותי לאיזו כתבה, שאלו אותי מה אני לומדת, כשעניתי ביו היתה הבעה

מוזרה ומופתעת על פני הכתבים, בהתחלה חשבתי שזה כי הם חושבים שאני מטומטמת,

או משקרת, אחר כך נדדו מחשבותי לדוגמניות פלייבוי שזה בידיוק מה שהן אומרות,

מה שהחזיר אותי למשקרת, אבל אני מוכנה להסכים עם עצמי שהם פשוט היו בטוחים

שאני מטומטמת כמו כול דוגמנית אפשרית, מה שלא היה נכון אגב, אבל פשוט עיצבן אותי.

" היי!" קול צפצפני הוציא אותי מהפלש בק שלי, " את חדשה כאן? אני ונסה" אמרה בחיוך

והושיטה את ידה, " אני יוקי" אמרתי ולחצתי את ידה, " את חדשה כאן?" שאלה שוב,

" תראי, אם אפחד לא מכיר אותי, אני לא מכירה אפחד ולקח לי חצי שעה למצוא את הכיתה הזאת"

עניתי וחייכתי אליה, היא היתה בפרצוף של - אה?, " כן אני חדשה כאן" עניתי בחיוך

מנסה לא לסטור לה, " איפו את גרה?" שאלה, אמרתי לה את שם הרחוב ואת מספר הבית

ופרצופה נהפך למופתע, " אבל... גרה שם עדיין משפחה שאני מכירה, שהאישה בעלת מפעל

לקוסמטיקה...", " והבעל סופר כן אני יודעת, הם אימצו אותי" עניתי לה, היה לא מבט מופתע

על הפנים, " ונסה!" קראה עוד ילדה, ונסה חייכה אלי חיוך מתנצל ורצה אליה, מעניין אם הפחדתי

אותה, חשבתי בחיוך.

" אז איך היה היום הראשון בבית הספר?" שאלה אנה בחיוך, " אמ... סיפרתי לכמה אנשים שאני

מאומצת והם ברחו כול עוד נפשם בם" אמרתי בחיוך, אנה חייכה חיוך עצוב, " אני מצטערת" אמרה,

" אני כול כך רגילה לזה שכבר לא אכפת לי" אמרתי וחייכתי אליה, " את מי פגשת?" שאל ג'וני,

" אמ... את ונסה ולורן וג'קי, אחריהם לא היה לי כוח לעוד חיוך עצוב של "אוי מסכנה!" " אמרתי

בחיוך, " תתרחקי מונסה" אמר, " הוא רק אומר את זה כי לפני שנה היא היתה כול כך מאוהבת בו,

ונמרחה עליו ורדפה אחריו, אמא הית צריכה לאמץ אותה לפני שנה" אמר אדי וחייך חיוך מרושע לאחיו,

אני ואנה צחקנו צחוק מתגלגל, " היא פסיכית!" אמר ג'וני, " בזה אני מסכים, היא הצליחה להגניב

מצלמה לחדר שלו וצילמה אותו איזה שלושה ימים בחדר ובאמבטיה" אמר אדי והחל לצחוק איתנו,

" לך זדיין" אמר ג'וני ויצא מהחדר.

" ג'וני דיי נו אנחנו צוחקים איתך! לא עלייך!" אמרתי ויצאתי אחריו, " אני יודע הוא סתם מעצבן אותי"

אמר בלי הבעה, " איך היה בסט שלי?" שאלתי וחייכתי, בעוד שעה אני צריכה לצאת שוב, " היה נחמד"

אמר וחייך, " אתה רוצה לבוא איתי גם היום?" שאלתי כבדרך אגב, " אמ... לא יודע, נראה"

ענה, אדוארד נכנס לחדר והביט בשנינו, " שניכם מודעים לזה שזה לא הולך לקרות נכון?"